לא יכולתי לגעת בשירה בהתחלה. בתקופה ההיא, הימים מורטי העצבים. היא הייתה פשוט חזקה מדי.
אחותי הסתובבה בבית כמו גולם, עוצרת באמצע מילים מדי פעם, לוחשת לנו תוכניות מסודרות בסגנון הבדוי המדהים שלה. מספרת סיפורים. יכולתי לראות איך העט חסר לה ביד כשהיא מוללה את מפת השולחן. ג'רארד חיבק אותה מאחור. היא לא הסכימה לקרוא לו אורן, כמו תמיד, והשמות של העיר נשמעו זרים על לשונה.
היא לא הפצירה בי שאגע בשירים שלי. למרות, שהם יכלו להיות הגשר. אל מה שנלקח מאיתנו. אל מה שאיבדנו. אל מחוץ, אל תוך, הבית בו היינו כלואים.
לפעמים לא יכולתי לסבול את המבטים שלה. רציתי פשוט לשבור דברים. פעם כמעט ריסקתי אגרטל קרמיקה כחולה. צלילי גיטרה נשמעו מבעד לחלון, וקולות טרובדורים מהשוק. בלי השירה הרגשתי כמו גיצים זוחלים עלי, עוצמה כלואה דפוקה בפנים, מגרדת את העור. גבר-אשה שהולך בי בפנים. לפעמים הכל הפך לעצבנות בלתי נסבלת. ליה הייתה אומרת שקוראים לזה פי-אמ-אס במקומות אחרים, אומרת וצוחקת בעצב, מרימה כוס מים לנקוש ביין שלי. רציתי לרסק לליה את הפרצוף.
ראיתי את אחותי מורידה פנקס מהמדף באחד הלילות, כשלא נרדמתי. פנקס שלי. רשרוש הנייר; המילים על שפתיה, מגע יד בוער. היא נלחמה במילים. לא הצליחה לזרום, בדרכה, פנימה. היא ניסתה להניח את הדפים כך שיחזיקו במקום כמו בספרים הגדולים שלה, שוב ושוב ניסתה לקפל אותם והם נפלו לה על האצבעות. מישהו היה אומר: פתטי.
יצאתי אל המרפסת, לנשום אוויר, ולפני שהיא הלכה לישון ביקשתי שתשאיר לי את עששית השמן. המילים יאמרו אם היא ידעה. בחדר הספריה משכתי פנקס מהמדף ונייר קלף טרי. כשדפדפתי בין הדפים הרגשתי את הנשימה נעשית שורקנית, ממוקדת. הדם גואש ומכה בדיוק כמו גלים. לא הבנתי ממה חששתי. ובו בעת הרגשתי את החשש בדיוק.
מְלַח שָׁמַיִים לוֹטֵף עוֹר
חָדרַיִךְ בֵּין סְלַעִים ושקֶט כֹּל-אֵימָת
סְלַעִים וַתוֹרֶן, קוֹל צָרוּד וַאוֹר
בּשֵׁם קוֹלֵנוּ,
הְיו לנו
מקלט
והרוח מתחזקת;
אני עוזבת ונאחזת - הגוף מחליק - ומהות מתיישבת. בכל נים שיער וגוף שנהיה שזוף, כי מהם קירות. כאן גם הסלע הוא בית. גם הרוח היא בית. אני נעמדת נעולה בסנדלים על הצוק הסלעי, הרוח נחלשת. מלטפת. מארובות הבתים הבנויים בסלע לא עולה עשן; ומשהו חשוד באוויר. אך תיארו שאבוא בוודאי. מגששת, נכנסת דרך חרך אל דרכי המערות, (ואיך אחותי עמדה פה! מטפחת בהירה על ראשה. מטפחת על נפשה. וסביבה דרכיה נתגלות בכל שעל.) בשבילי רוחה אני יורדת אל החוף.
"