כיסופים

מאז אתמול הייתי זקוקה כל כך לחיבוק. איזה קרבה. אחיזת יד. כל הערב והבוקר הידיים שלי חיפשו. נתקלתי ברגל של מי שישב לידי בפיזיקה, מבלי שרציתי לגעת בו, רק מתוך איזו תחינה. עמדו לי דמעות על סף העיניים ולא רציתי, שנאתי את האפשרות, של למצוא מקום שקט ומבודד ולשמור לי את הבכי הזה פנימה.

לא מצאתי.

מתישהו נתעורר בי לעג על עצמי ועל המצב החלש הזה. רציתי להתגבר, לא לתת להיות במצב הפגיע הזה. מתוך ההחלטה משהו בתוכי נתקשח. כמו קליפה.

הייתי שמחה בכנס של הש"שינים (הדיבורים של האחראי פתחו את הלב, והייתה נהדרת הנוכחות של אחיעד מלך הגליל  ), אבל משהו בקצה השמחה היה מוחזק, יציב בכֹח. היו אנשים טובים סביבי ולא הצלחתי לגעת באף אחד.

ערב עירוני  \ נתן אלתרמן

בביצוע של יוסי בנאי - http://www.youtube.com/watch?v=p_6Lbqjm8cE