כיסופים

   אני מאבדת את הצעיף באוטובוס. לא מספיקה למצוא חדש - בין המוכרות בסנטר, אני מנסה להיות נחמדה וחמודה אליהן, ומסתובב לי הראש - ומרגישה חשופה בלעדיו. אבל What the hack (אשמח לתרגום ראוי) זה מה שיש ועם זה אצליח.

כבר מאתמול כל מילה שלי, כל תנועה שהיא לא הנהון, מרגישה כמו בעיטה החוצה. כמו התרסה. לפני כמה ימים ראיתי סכין ארוכה ומשהו בה משך אותי, רציתי לחתוך סביבי משהו בולם. כמו עוד עור.

   אחרי הראיון הראשון אני קמה ורואה נצנוצים בעיניים. הראש שלי דפוק מבפנים. לא ייאמן שקצת אוכל ושתייה ושטיפת פנים יכולים לתקן את זה. בראיון הבא עירנות, ממקום כמעט-בריא, ותחושת הקלה.

  רוצה עוד שאלות מתמטיות. הרבה זמן לא עשיתי משהו מאתגר ומנקה ככה עם הראש. התרגילים הישנים נהיים כבר קלים כשאני מלמדת אותם.

   ראיון-האופי מתחיל טוב ובהמשך הופך לי את כל המילים אל הגרון. אני מדברת לאט, מחייכת, מתפקדת, מתפקדת. איפשהו התפקוד מתנתק מהתחושה, כמו מזח של גאות, יציבה על כלונסאות מעל ים שאין לעבור בו, שבו יטבע

 באבן גבירול אני עוקבת מהר אחרי צמה של נערה שמזכירה לי מישהי שאהבתי. מישהו עוצר אותי והיא נעלמת. שואל אם הכל איתי בסדר ואומר שאני יפה. אני מודה וממשיכה ללכת ואחר כך מגלה שהוא המשיך ובא ומבקש טלפון (סירבתי). ואני מחייכת אל תוך חנות שוקולדים שבאה, וחנות ספרים מיד שנייה. כולי סנטר זקוף-מבט ומרפקים, קיבלתי תו זכות להתרסה בשל היופי הזה.