כיסופים

אנשים שהתאבדו עוד כשהם היו ילדים

ומאז המשיכו לחיות, להסתובב בין שולחנות, בין חברים של חברים

אנחנו נפגשים ברכבת.

זה מוזר, שכמו מוזיקה שנוצרת, מתגלגלת שיחה.

   הפנים שלו נראות שונות. עדיין יש מחסום בתוכי, שכאילו חלילה לא יגע בי היומיום. לא יחלחל. מה יקרה אם יחלחל.

אני לא חושבת אז על ההתרגשות מול הילד הקטן (שיחקנו עץ או פלי קבוצתי בחצר) שרצה להיות חבר שלי, ופתאום עמוק בלי לומר לו רציתי להיות גם חברה שלו. במידת מה חלקנו את זה בחיוך אז. כשהוא ביקש ממני היה כמובן כבר מאוחר בשבילו. לפעמים הייתי חושבת מה היה קורה אם הייתי אומרת כן (היה נהדר אם הייתי אומרת כן), אבל לא הייתה הדרך היחידה בה יכלו הדברים ללכת.

  אתמול אני הולכת על המדרכות וחושבת להתקשר לחברה הכי טובה שנפרדתי ממנה. אולי הפעם החברים שלה מהצופים לא יפחידו אותי. אז - אני הייתי בצופים והיא לא וניסו לעודד אותה להצטרף. אם נשב, בבית קפה, נגיד, או יותר אנחנו - בגן ציבורי.  וודאי תהיה מבוכה. ואולי אז נוכל ליפול שוב אחרי דמעות ונמשים אל האהבה הגדולה הזאת.

כמה שעות.

עוברות

כמה שעות.

המורה לתנ"ך אומרת משהו שמעורר בי איזו השראה. אחר כך כשאני מדברת איתה אני מרגישה כמו חנפנית, אני לא מנסה - לא מצליחה באמת לחלוק את ההתרגשות הזאת. ולומר אולי דברים טיפשיים.

  הפסקה. לשכב עם הבנות בשמש, ולרכל, כמובן. הן מזכירות לי את הבנות בוורוד מגריז. כמה כיף פשוט להיות. איך ברגע שאני בטוחה בעצמי שם, במקום שלי ביניהן על המדרכה, הוא נמצא ואני נמצאת.

נרדמות לי הרגליים. מרחף לי הראש. עכשיו, מהמילים, יותר מדי אוויר.

אתמול הלכתי לישון מוקדם עם בגדים זרוקים בחדר ובתחושת נצחון. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה - במובן העמוק יותר - לעשות לפי מה שאני רוצה, מה שמשמעותי לי. הולכים על הדברים הגדולים עכשיו. הרעדות העמוקות מהבטן. המהדהדים. המערערים.

http://www.youtube.com/watch?v=e8oX-mO0St0&feature=related