הטרקטור בארגז החול

היום, כשהזדמנתי אל הג'ימבורי הקרוב לבייתי, הבחנתי במשהו שתפס את מחשבתי.

הבנות שבאחריותי שיחקו באין מפריע ואני נשענתי לאחור בכיסא הפלדה, מפהקת.

למקום נכנסה משפחה- אם, אב, שתי בנות, ומי שנראה כחבר של ההורים יחד עם בנו הקטן. האב ישוב על כיסא גלגלים, ואינו שולט על רגליו וזרועותיו, אך כן מדבר, משוחח.

אשתו הייתה כל כך חייכנית, ואני לא יכולתי שלא לתהות- מה היא באמת מרגישה בכל ערב, כשביתה דומם והיא נכנסת למיטה שלה.

אני יודעת שזה לא בהכרח נכון, אבל שיערתי שכשהיא הכירה אותו הוא לא היה כזה. שיערתי שקרתה תאונה.

האם היא עוד אוהבת אותו?

היא אם חד הורית לשתי בנות ואב. איך ההרגשה, להיות לבד במערכה?

כשהאב אפילו לא מסוגל לגלגל עצמו בכיסא.

הוא גם לא דברן גדול. כמו אין בו שמחה עוד. יושב, ושותק.

מעניין כמה פעמים היא הייתה מתפללת לכך שיוציא הגה מפיו, רוצה שיצחק, שיפלרטט איתה, כמו פעם.

אני תוהה כיצד נשים כאלה מרגישות. הן בעצם, לעתים, כמו נשים עגונות. אולי הן רוצות להתגרש, אבל הסנקציות החברתיות הנלבות לכך, הייסורים המוסריים שיתלוו גם הם. ככה, לעזוב נכה?

ובעצם, זה לגיטימי, לא?

הן כלואות. לא תמיד, אבל לעתים.

ואין מי שיבין אותן. הדבר כל כך זר בעיני אנשים שהכל אצלהם כרגיל.