הטרקטור בארגז החול

כשאת יושבת במזגן ומנסה לכתוב פוסט מחורבן, שלא ממש בוקע ביתר קלות מהמקלדת שלך, זה עוד נקרא מצב טוב. אני יושבת כאן כשבסמוך לי שרועות שתי זבות חוטם בלונדיניות מייבבות שיש להן מחסור באמא ועודף אבא ובייביסיטר אחת (AKA אני) שסובלת משני מקורות התסכול ומנסה לפצות על הכאב הנפשי שלהן.

האבא צועק עליהן וזורק אותן בשמחה לזרועותיי בכל פעם שאני באה, האמא מגיעה מאוחר וישר מצווה עליהן לאסוף את הפאזלים. לזכות ההורים יאמר- הן באמת מאוד מעצבנות.

[ויש להן איזה סרט של דורה שבו היא צועקת "LET'S PUSH IT", אבל לי זה כל הזמן נשמע כמו "LET'S BULL SHIT". מה תגידו על זה...]

הייתי רוצה לחשוב לעצמי- האם כל אומן מיוסר מתענה בעבודות מזדמנות על מנת להרוויח כסף כדי לממן שיעורי פיתוח קול ופסנתר? כנראה שכן. אבל רוב האומנים המיוסרים (ושוב- כך הייתי רוצה לדמות זאת) כותבים כתבות שיטחיות לעיתונים מקומיים תמורת שכר מזערי, או שוטפים כלים במטבח מעופש באזור התעשייה או מוכרים סמים או עובדים בחנות תקליטים מדשדשת. ואז בלילה הם חוזרים הבייתה, אחרי יותר מדי שעות עבודת פרך, מציתים סיגריה ופותחים בקבוק של בירה זולה. אולי מנשנשים שאריות אוכל מהיום שלפני. קסום, לא? הבעיה היא שאני לא מעשנת. אה כן, וגם לא גרה לבד. אה כן, ואני גם לא אומן מיוסר. 

הגיעה העת להתוודות- אני עוקבת באדיקות אחר שידורי כוכב נולד. כן כן. אני מרשה לעצמי בייחוד משום שמאז העונה הראשונה לא מצמצתי לעבר התוכנית הזו. וכן, ביום רביעי יהיה הגמר, וכן אני אצפה בזה בשקיקה. תצביעו למארינה. אפילו שהיא משתמטת זונה.