כל ההכנות כבר נעשו.
ספרי הלימוד מונחים בסדר מופתי על מדף הספרים שלי, העטים בקלמר. היומן החדש גם הוא מוכן ומזומן, משורבטים בו ברשלנות כל ימי ההולדת החשובים.
האמת היא, שאני רוצה כבר להתחיל את השנה הזו. ה-שנה. י"ב.
מי מאמין כשהוא מתחיל את כיתה א' שיום יבוא והוא יעמוד בשערי התיכון, בוגר כל הבוגרים.
זה היום הראשון האחרון שיהיה לי, ומנסיוני הוא יתנהל בדיוק כפי שהתנהלו כ-ל הימים הראשונים שקדמו לו:
ריח של מחברות חדשות נישא באוויר, כל אחד בוחר לעצמו מקום ישיבה. המורה נכנסת ומברכת אותנו, חילוק מערכת השעות.
ולמרות שזה אותו הדבר בכל שנה, אני מתרגשת כל פעם מחדש, כאילו קצת חוששת מהלא נודע. ולמה לחשוש מהלא נודע כשהכל כל כך צפוי? אני מניחה שזה משום שבכל תחילת שנה אתה מגיע לכיתה קצת חכם יותר, קצת בוגר יותר, קצת נבון יותר ובגלל הבגרות שנוספת לנו, אנחנו רואים דברים שלא ראינו בעבר; רואים עם השנים את האדם שמאחורי המורה (מבינים שהיא לא רובוט), רואים את ההגיון בכל מיני חוקים של בית הספר, מקבלים פרופורציה לגבי חשיבותם של דברים. פשוט רואים הכל אחרת. רחב יותר. עמוק יותר.
את האיחולים שלי לשנה החדשה כבר עשיתי, ועל היומן הישן כבר עברתי, כך שגם ההכנות הרגשיות נעשו. כעת כל שנותר לי הוא ללבוש את תלבושת ביה"ס (עם הסמל המתפורר המודבק עליה), לזרוק מחברת ויומן לתיק, עם סנדביץ' מושקע, ולצאת אל כיתה י"ב מוכנה יותר מאי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
