כינוי:
רק מיכל בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
מציאות
עשרת אלפים כניסות בנאדם, מי היה מאמין?
הלימודים ממשיכים, עבשים כסדרם ומרגשים בערך כמו אשרת קוטלר בפרומואים של "לתת". המורים החליטו לעשות לנו חיים קשים ולהטביע אותנו במים העמוקים של שיעורי הבית ועבודות החקר לבגרויות. מממ, מרענן.
הגרון שלי כואב און אנד אוף כבר שבוע וזה מוציא אותי מכליי. אני מתייאשת מהר מאנטיביוטיקה ובולסת עגבניות וכפות דבש שמתיקותן כבר צורבת את החניכיים שלי.
הערב נפגוש את שני הבנים של החברה החדשה של אבא. הם בני שמונה ועשר, אוהבים כדורגל (זה כל המידע שאבא שלי נידב לנו). אני לא צופה מכנים משותפים עם השניים אז הייתי רוצה לחשוב שהערב יהיה משעמם דיו בכדי לדרבן אותי ללמוד לקראת התיאוריה, שתתרחש, אם ירצו ההורים של סתיו, ביום חמישי הקרוב.
מחזור כבד תקף אותי ואני אומללה. כמובן שכל תוכניות האימון שלי לשבוע הזה פגו כלא היו ואני נותרתי עם שרירים רופסים.
החדשות הטובות הן שירדתי עד כה בערך שלושה קילוגרמים וזה נהדר כי אני לא מתאמצת יותר מדי. אני אוכלת בכיף, אבל אני יודעת גם לשים לעצמי מגבלות. אבל היי, זה בערך שלושה שבועות שאני שמה על עצמי עין, נחכה ונראה כמה זה יחזיק... (פסימית? אני??)
אני כבר לא יכולה לחכות ליום ההולדת שלי (עוד חודש וחצי לערך) כי אני זקוקה לדיסקים חדשים, נעליים ועגילים, ואולי אפילו תיק (לא יזיק). ואני ממש מחכה עם הדברים האלה פשוט כי זה מנסיך בי בטחון לדעת שיש לי כסף מהעבודה בקיץ שעוד לא נגעתי בו. לעתות משבר, אתם יודעים.
_______________________________________________________
דו"ח העוני המזדיין יצא, והתוצאות לא מפתיעות. מנסים להפוך חמוץ למתוק, אבל כולנו יודעים את האמת- התוצאות אינן נעימות לאוזן.
ואני מצטערת אם אולי אני אשמע מזעזע עכשיו, אבל הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני שומעת על "אב לשישה ילדים רעבים" הוא: תפסיקו כבר להשריץ, אנשים. זה כמובן לא גורע מהעובדה שהילדים מורעבים ועניים והמצב מזעזע והמדינה לא מצליחה לשקם ולעזור והאנשים אומללים, ומוות ומחלות וכאב וסבל... נכון, זה מזעזע. ואני יודעת גם שמי-אני-בכלל-יושבת-לי-פה-במזגן-ומרימה-את-האף, אבל באמת, לעוני לא מגיעים ביום וגם לא ביומיים.
מדובר באנשים שלא יודעים לנהל את כספם כראוי, אנשים שמוציאים מעבר ליכולתם במקום לצמצם, וכן גם אנשים שמולידים שישה ילדים במקום להסתפק בארבעה. באמת, תתכננו קצת את העתיד, תחשבו קדימה. ילד זה לא רכב שאפשר למכור אח"כ או כלב שאפשר למסור לאימוץ. ילד זו אחריות.
יש גם את אותם אומללים שלא מקבלים כסף מהרשויות, מצב מזוויע כמובן. ואת החרדים העלוקות שלא תורמים כלום ורק עושקים את הממשלה ואת כספי הציבור.
~נאנחת, מצקצקת, חוזרת לסדר היום~
_________________________________________________________
חבל, אבל כאן אנחנו חיים. ועם כל הכאב, והזעם, והכעס, על החינוך שמתפורר, על הערכים שכבר בקושי קיימים, על העוני הגובר, על האבטלה, הקסאמים וכמות הדמעות הזולגות על לחיים בוהקות מדי יום ביומו, עם כל זאת אנחנו מוכרחים לזכור שהארץ שלנו שווה את כל זה. הארץ שהושיעה אותנו מהרוצחים הנאצים, הארץ שמקבלת בברכה כל יהודי באשר הוא והארץ היחידה שמהווה בית אמיתי לכל היהודים, מפלט, חום, תקווה וישועה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
