כינוי:
רק מיכל בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוגוסט 2007
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
דרושים: (זהירות- חזון לפניך) מתופף גיטריסט בסיסט (שיואו) שמיניסט מדעיסט
לא, לא, סתם.
אבל אם נהיה רציניים: אני רוצה להקים להקה. הרכב. השירים שלי. הלחנים שלנו. המוזיקה המרוממת. חלום שיתגשם, לא?
הייתי עם אמא שלי בחזרה של הרכב שהיא מוםיעה איתו, שרה. היא לא שרה כל כך טוב. חשבתי לעצמי האם כך אני שואפת להראות בגיל 40- קול שטוח ולא מפותח, מנגנת באולם הרצאות של המשרד באחת בלילה כל יום חמישי. למה לחכות כל כך הרבה עם החלומות שלי? במקרה שלי אני מניחה שהמכשול העיקרי הוא המשקל שלי. אבל החלטתי שזהו, דיי, אני לא אשתמש בזה כתירוץ. מה זה קשור- שומן לאיך שאני שרה? יאללה זובי על כולם, מי שיגחך ישמע אותי שרה טוב וכבר לא יהיה לו על מה לצחוק.
אנשים מעריכים כישרון. אם תהיה לי מוזיקה טובה, אנשים יתמקדו בה. ומי שלא- גם ככה לא בנוי למוזיקה איכותית. האומנים הגדולים בעולם לא היו מלכי יופי, או שיאני הרזון. אז חלאס כבר עם התירוצים השיטחיים שלי. זה לא המשקל, זה הביטחון העצמי שלי. קצת ביטחון בכישרון שלי. בשירים שלי.
______________________________________________
אם כבר מדברים על כשרונות, אבא החליט להשתתף בתחרות בישול של "כצל'ה", ומחר אני אעמוד תחת השמש הקופחת במרכז הציוויליזציה עם מצלמה ביד אחת וקבנוס בשנייה, ואחזה בו צולה המבורגרים במיומנות, זוכה באחד הפרסים (הופפולי) והולך הביתה מלא גאווה. אם זה מה שעושה לו טוב... אה כן, וגם החברה החדשה שלו, קרן, תהיה שם. לפחות הפעם אין לה שם של חתולה והיא בטח לא מעשנת. מוזר כמה שהפעם זה לא ביג דיל. הכל היה כל כך קשה ומורכב עם החברה הקודמת (והראשונה) שלו, ופתאום עכשיו זה קלי-קלותה, כאילו כלום לא קרה, כולה חברה שלו, אפשר לחשוב. זה משמח אותי באיזשהו מקום, אבל גם גורם לי לחשוב שאז הייתי היסטרית לחינם.
________________________________________________
אז זוכרים שאני אמורה לקנות נעליים? אני לא רואה איפה זה יוצא. אני מתכוונת להכנס במלוא המרץ ללימודים, לפיתוח קול, חדר כושר, תיאוריה, שיעורי נהיגה. ואולי הרכב מוזיקלי, כפי שרשמתי למעלה (וטפו טפו טפו שאני לא עושה לעצמי מנחוס עכשיו). כי הנעליים ממוקמות בדיזינגוף סנטר... אולי בשבוע הבא.
אחלו לי פתיחת שנה"ל מוצלחת, ושאבשלומוס יאהב את הציורים שלי. מה לאחל לכם?
| |
זה סוף הקיץ אז בווליום כינרת לא תמצאו אותי היום, לעומת זאת בבית עם גרון נפוח וכואב, עם ספר תיאוריה ביד- כן. אתם מוזמנים לבקר בכל שעה, רק אם אתם מביאים לי תה עם דבש ולימון, אחרת תשארו בחוץ כי אני ממילא שומרת על שתיקה.
בדיוק כשאת חושבת שהחיים שלך בזבל את מגלה שירדת שני קילו ושאבא הסכים לקנות לך את הנעליים השוות בתבל. לזה אני קוראת בשורות טובות.
אני רוצה לבשל ארוחה גדולה, עם כמה מנות. אני רוצה לבשל ארוחת גורמה. אני יודעת שזה לא יקרה, כי זה סתם נשמע טוב בתיאוריה ובפועל אני אתעצל לעשות את זה.
שמתם לב שאני מפוזרת היום? שמתם לב.
| |
היומן רציתי לזרוק את היומן שלי. נו אתם יודעים, היומן שבו רשמתי בכל יום כמעט את הלו"ז הצפוף שלי כדי שלא אשכח דבר, היומן בו הדבקתי מדבקות כמו "SOS אינסטלציה", היומן בו ניהלתי רישום אדוק של פליטות פה מביכות של מורים. היומן הזה. הוא כבר שכב בראש הערימה בפח האשפה בחדר שלי. מתחת לשולחן. מחכה לנסיעה הארוכה אל המזבלה.
היום קניתי את היומן החדש. זה שילווה אותי השנה. שלפתי את היומן הישן, המבולגן, המכוער (בעיני) מתוך סל האשפה כדי לדלות מתוכו תאריכים חשובים כמו ימי הולדת ושמחות אחרות. ובעודי מרפרפת בין דפיו, נזכרתי, בכל מה שעברתי השנה. הו אלוהיי איזו שנה ארורה זו הייתה. ארורה ומלמדת, כואבת אך מחשלת. הגירושים של ההורים, הנסיעה לפולין, הבגרויות, העיצומים, הארועים החברתיים, הקבוצה הגוססת שלי במד"צים, נסיונות ההרזייה, המעבר לשלוש יח"ל מתמטיקה, הצטרפות לפורום "שמנות ויפות" בתפוז. התבגרות איט איז.
ואז, אימצתי את הממזר הקטן והטמא אל חיקי, וטחבתי אותו למגרה שבכוננית הלילה שלי. אז מה אם הוא מקושקש? אז מה אם הוא לא מושקע, ומבולגן? אז מה? החיים שלי נמצאים בתוכו. ובעוד חמש שנים, כאשר אתבונן בו, אדע להעריך את מי שהייתי. ולא אשכח גם כמה קשה היה לי, לצד כל הטוב שחוויתי. נכון, זה לא יומן אישי. אני לא מגוללת בו את רגשותיי העמוקים וחוויות נבחרות מבילויים פרועים. אין שם חומר מספק לביוגרפיה רבת מכר, אני מניחה. אבל זו אני. קצת בלויה, קצת עייפה, קצת מוכנה וקצת חששנית, קצת בטוחה וקצת נעימה, קצת עצובה וקצת שמחה.
ומאוד מאוד סנטימנטלית :-)
| |
לדף הבא
דפים:
|