בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי פעמים רבות במצב של כעס ואי שקט. הדבר גרם לי להתחיל לחשוב...

מה גורם לי לכעוס? איך מתבטא הכעס שלי?

גיליתי שיש לי שני סוגי כעס. אחד מהסוג שמופיע כשאני על הכביש מתמודדת עם הנהגים הישראלים. הוא מתבטא בגירוי של כל קצות העצבים שלי לתחושה ש"מגרדות לי הידיים" להכות מישהו, בא לי לצעוק ולהתפרע. סוג הכעס הזה בא וחולף ובדרך כלל לא נמשך יותר מכמה דקות לאחר האירוע.

עם זאת, יש את הסוג השני, זה שגורם לי למועקה בחזה ולתחושה שאני הולכת לאיבוד בתוך הדופק של עצמי, הוא פועם בכל הגוף ומחוץ לו, מחריש את אוזניי. זה הכעס שאני חווה לעיתים קרובות מידי בתקופה האחרונה.

שאלתי את עצמי למה הרכזת שלי בעבודה גורמת לי לכעס שונה מנהג אידיוט על הכביש? במה מיוחד הכעס שאני חווה כתוצאה מהאינטראקציה איתה?

זהו כעס שמלווה בחוסר אונים, כעס שנובע מהתחושה שאין בידי אמצעים יותר להתמודד איתה ולהגן על עצמי מפניה, המודעות שגם אם עכשיו הצלחתי לפתור את הסיטואציה שבה היא העמידה אותי, זה לא נגמר, היא תמשיך להערים קשיים עד שאחת מאיתנו תישבר ואני מפחדת שזו שתישבר תהיה אני. גם ככה אני כבר רגל אחת בחוץ והדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הרצון לסגור מעגל ולהיפרד בצורה הנכונה ביותר מהילדים בסוף השנה.

אילו דברים נוספים גורמים לי לכעס הזה?

אז לא, היא לא מיוחדת במינה ומסתבר שהתחושה הזו הופיעה גם כשנפגעתי מחברה שקראה לעצמה "חברה טובה", כשנפגעתי ממילים של חניך.

פגיעה אישית, היא זו שמעוררת אותו.

איך התמודדתי עד עכשיו עם הכעס הזה?

לא התמודדתי/ דיברתי על כך עם בן משפחה או חברה טובה/ הסחתי את דעתי על ידי צפייה בסרט, פגישה עם חברות, למידה או קריאת ספר.

זה לא מספיק. אני חוזרת שוב ושוב למחשבות המטרידות.

קבעתי פגישה עם העובדת הסוציאלית שלנו בעבודה בתקווה לקבל ממנה כלים להתמודדות עם התחושות האלו ולהפרדה בין העבודה לחיים האישיים שלי.

אין ספק שמעבר לתחושת הסיפוק שנתנו לי כבר כמעט שנתיים של עבודה בפנימיה, למדתי המון על עצמי, למדתי על מודעות עצמית ולמדתי שליטה ועבודה עצמית והעבודה לא פוסקת לעולם. מקווה שאת הפוסט הבא, מתי שלא אכתוב אותו, אכתוב בתחושות חיוביות יותר ובריאות יותר מהפוסט הזה.