הבלוג של רוי

רציתי להכין אותך. כדי שלא תופתעי.

אני באה אליך היום לביקור.

אני בטח גם אגיד לך כשאגיע, אין לי תירוצים שוב.

זה לא ששכחתי, זה לא שאין לי זמן < לכל דבר יש זמן אם רק רוצים..>

לא יכולתי.

נכון, זה לא שלא הייתי אצלך כבר... ביקרתי, אכן.

אך לא לבד. הייתי כי הדת מחייבת אותנו. ולך מגיע את כל הכבוד שהדת נותנת למת.

יש את ההלויה, יש את סוף השבעה, וכמובן החודש וגילוי המצבה.

לאחר מכן, זה חובת 9 באב..

ואילו אני, מרגישה כי יש לי צורך ב"חובת" חגים..

אך זו לא חובה. פשוט זהו ביתך החדש והבית הזה נמצא בשכונה קשה.

שכונה קשה אני אומרת , מצחיק, את עכשיו יותר בטוחה מהשכונה הקודמת..

אף אחד לא יפגע בך.. שם שומרים עליך.

יש את האדם המשקה את פרחייך, ויש את הרב שאני יודעת שכל פעם עוצר לידך ואומר מילה

ויש את המוזר הזה שמשאיר לך פרחים מפלסטיק, איזה מצחיק הוא.. בא לשעשע אותך..

רציתי לספר לך , למרות שאת רואה הכל..

להתגאות גם עכשיו. שמו אותך במקום מרכזי..כל מי שעובר רואה אותך

רואה את עץ הדובדבן, הפרחים, המלאכים שלך, וכל הקישוטים

שגם במותך, תמיד יהיו שייכים לך.

רציתי לספר לך שאני חושבת שעם הזמן, אני אגיע יותר..

אני צריכה להפתח אליך. ואני יודעת שזה מאוחר מדיי

יודעת שאולי עכשיו זה חסר משמעות מבחינתך, כי לא הייתי שם קודם

ומה זה משנה עכשיו להיות שם בשביל מת?

אבל זה לא המצפון שלי מדבר, זה הכעס שלי כלפיי. זה הרגש הזועם בי על כך שלא הכרנו מספיק.

ועכשיו נשאר לי רק לבקר את קברך.

דעי לך שבחגים האלו, כל החגים סובבים אותך מבחינתי.

האורז של אבא נעשה לכבודך

וגם את העוגה עשיתי איתך.. חשבתי עליך.. מה תגידי עליה..

דעי לך שכיום הרבה דברים מוקדשים לך. ועם כל הקושי אני חושבת שגם התנהלות החיים שלי מוקדשת לך.

את במחשבותיי בכל צעד קשה שלי, בכל צעד קל, בכל צעד.

חושבת איך את היית רוצה לראות את העולם ואיך היית רוצה שנחיה פה.

גם אם את אינך.

סילחי לי, זהו יום הכיפורים הקשה של חיי.

אני.