הבלוג של רוי

יום אחד נפלתי לתהום עמוקה. מן מסך שחור כזה, לא ברור, מתעתע.

תהום שאמרה לי "את ממני לא תצאי! את פה לעולם!"

ועובר לו יום, עברו גם יומיים...

והמחשבה מתנדנדת בין מציאות לחלום.

מתנדנדת מבכי כל לילה, לא לישון, ואז לקום לעבודה.

ופתאום .. השבועיים האחרונים.. מתעתעים בי שוב..

איך אני מרגישה בסדר? ולמה אף אחד לא אמר שמותר לי?

האם יתכן שאני בסדר לבד? למרות כל החלומות על חברים ועל בן זוג שיהיה לצידי?

זה לא שהחלומות נעלמו.. הם שם כל לילה.

המחשבה על כמה כיף היה לא לישון לבד...

אבל אני קמה בבוקר, ותחושת הלבד מתעתעת בי. פעם חסר פעם לא..

מרגישה לא בסדר כשאני לא בוכה עליך

אבל אולי זו את שמתעתעת בי

אולי זו את שמחדירה בי תחושת ביטחון , ולו הקטנה ביותר..

שהנה.. זה בסדר לחיות

זה בסדר לבד ואני לא צריכה את ה"חברים" שטענו תמיד שהם שם ונעלמו כשהלכת לי..

אולי את זו שאומרת לי , תפסיקו לבכות, כי אין טעם בבכי.. המשיכו לחיות...

אולי את זו שמחדירה בי בטחון לטוס, לחשוב קצת על עצמי..

אולי זו את. שתשלימי לי את חיי גם אם את חסרה.

בילבולציה, שיגועציה, נידנודציה...

המוח שלי עייף ...