אם יש משהו אחד קבוע בחיים שלי זאת התחושה הזאת של הלבד. שלא משנה שאני מוקפת באנשים, או שמצאתי מישהו שמוכן לסבול אותי כבר 5 שנים והמשפחה הקרציה שלי עדיין תמיד נמצאת שם, עדיין תופסת אותי התחושה ולפעמים סוג של ידיעה שלא משנה מה אני אעשה יהיה בי חלק שתמיד יישאר לבד..ואז אני מוצאת את עצמי מתחברת לפה, מנסה להתעדכן, להיזכר.. מבינה שלא הרבה השתנה.
אם כבר, זה רק עושה אותי יותר עצובה שכל המילים האלה שכתובות פה נשארו רלבנטיות למרות השנים שעברו.
ובכל זאת, שלא כמו פעמים קודמות, החלטתי להשאיר פוסט בביקור הזה במקום לקרוא על דברים שקרו.
אולי אני חוזרת לפה כל הזמן כי בכל זאת יש לי את התקווה הזו שהייתי לי גם בתקופה שכתבתי פה, שלמישהו יש תשובות לשאלות ולתהיות ולתחושות שלי. מישהו שיגרום לי להרגיש קצת פחות לבד אפילו אם זה רק לרגע קצר.. ?
עד לפעם הבאה (אם תהיה...)