ואי חזרתי, אחרי געגועים ענקים הבייתה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ואפילו איפה לסיים, אז אני אכתוב מה שהפקתי מכל המסע הזה-
כשעמדתי בשלג הקר, ליד המשרפות, או ליד גיא הריגה, או במחנה ריכוז או אפילו בעיר באיזור הגטו, פתאום כל הבעיות שלי התגמדו- פתאום הבנתי שאז מה אם קר לי ברגליים, הם לבשו פיג'מה או סחבה מרוטה במשך 6 חורפים קרים. ועל רעב? מי יכל לחשוב בכלל, עזבו שכל יום אכלנו אותו דבר - תפ"א ועוף, להם אפילו את זה לא היה, והבנתי גם שהמשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב והכי אמיתי שקיים, חברים מתחלפים אבל משפחה אוהבת לנצח.
הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי-
אני אוהבת להיות לבד,
פתאום אני כבר לא קולנית,
שלא משנה מה אני חיבת לכבד את ההורים שלי,
שלפעמים לכבד מישהו זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות,
שפשוט ישראל והבית שלי זה המקום הכי מושלם בעולם.
אז היה קר 3 שכבות ברגליים, 4 שכבות חמות לא כולל מעיל, כפפות, כובע, שקיות חימום- אבל התגברנו!,
והשלג- היה מדהים ביופיו, פשוט כל יער, כל הר, כל פינה בעיר היה מכוסה במין מעטפת מטעה של לבן צחור שבעצם מתחתיו נהרגו יהודים חפים מפשע.
כל כביש, פסי רכבת, יער עבות, בתים עם ארובה, או אפילו בלי, נראו לי כאילו בכל פינה נרצח יהודי או פולני חף מפשע.
רמי - עשה פדיחות לעצמו כל פעם מחדש.
איילת - עצבנית יתר על המידה.
שרית - נפלאה, פותחה ומקשיבה.
רובי - הכי נשמה בעולם, תמימה וחייכנית.
יונה - הסמרטוט של רמי.
כלילה המדריכה של אוטבוס 2 [יאללההה]- הכי מדהימה בעולם, מעניינת, נחמדה, מאלת אנרגיות וקשובה.
אוטבוס 2- בהתחלה היה ממש כיף וממש נסבל, אבל עם הזמן התחלתי להבין על עצמי דברים שגרמו לי להרגיש שם באי נוחות, אבל היו רגעים מצחיקים וכיפים.
אז אני רוצה לרגע שתנסו לתאר משהו-
לעמוד בתוך משרפה, בבנין השמירה של אושוייץ, בבית יאנוש קורצ'ק, בשטח הפתוח של טרבלינקה ולשיר את התקווה.
אחת החוויות הכי מצמררות, חזקות, חודרות ומדהימות שעברתי- לשיר בקול חזק את ההמנון של העם היהודי שבעצם הקים מדינה יהודית,במקום שבו ניסו להשמיד אותנו עד הפירור האחרון.
ואי.
אז בנשימה גדולה ובחיוך ענק אני בבית, במיטה שלי [הרי ישנו כל לילה בערך 5 וחצי שעות], בלי האוטבוס המסריח הזה [כל היום נסיעות בפולין], בלי אנשים מיותרים שקוראים לך היפית מסריחה בגלל שאת שמאלנית, עם המשפחה שלי, עם החברים האמיתיים שלי, עם השמש היפה, בישראל, בכפר סבא, במקום שכרגע הכי טוב לי להיות בו.
אנשים, תסעו לפולין, חוייה שחיבים לעבור, למרות שלא קיבלתי את ה"בום" ולמרות שזה לא גרם לי להבין הרבה יותר טוב, זה נתן לי קצה חוט, זה גרם לי להעריך דברים, שם לי הכל בפרופורציה, אפשר להגיד שאפילו השתנתי.
תלמדו להעריך, לאהוב, לכבד, לא לקטר, לנצל את הרגע, לקבל כל אדם באשר הוא, לחיות עם ראש פתוח, לאהוב את הארץ, לשמוח שאנחנו פה, ולא בגולה.
כל כך הרבה אני מרגישה וחושבת עכשיו, אבל אין זמן, ואין מקום.
לחויות נוספות פנו אלי אישית :]
וזהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
