Thoughts

אחח..

הגיע הזמן לסיכום שנה, בכל זאת גיל 22..

אז מה היה לנו?

השתחררתי מהצבא, פסיכומטרי שגיליתי לאחר מכן שהיה מיותר,

עבדתי בכלבייה למשך 13 יום יותר מידי,

החלטתי להתחייב לחצי שנה של קריעה - 2 עבודות.

עבודה אחת זמנית כחובשת ושניה כמלצרית.

בעבודה כחובשת, תודה לאל, לא היתה יותר מדי עבודה.. מה שכן הכרתי שלל צבעוני של אנשים ובנוסף היה לי המון זמן לנוח, למחשבות שלי שזרמו להן לנוכח פני הים אותם ראיתי באופן קבוע מדי יום, לסידורים ופחות או יותר לכל מה שרציתי..

האזרחות שינתה אותי, העירה איזשהו חלק שהיה רדום בפנים..

לפני הצבא, יותר נכון לפני שאבא נפטר, הייתי ילדה "מופרעת" - ידעתי בדיוק מה מותר ומה אסור ובחרתי לחוות את האסור בשביל להגיד שעשיתי.

חשבתי שאני הולכת לבלוע את העולם - לחוות הכל, לנסות הכל, לשמוח, להפגע, העיקר לא לפספס שום חוויה.

כשאבא נפטר זה היה מין "לא מור" ענקי שעצר את האגוטריפ המטורף שתכננתי.

זה לא הזמן שלך, עכשיו את צריכה להיות אחראית, לעזור ולתת לאמא את מה שהיא רוצה וצריכה ולהיות שם בשבילה.

והקשבתי ל"לא" הזה.. והלכתי איתו, אומרת לא להכל.. לא לחיים.. שיניתי גישה, נהייתי, ניסיתי לפחות, להיות אדם יותר טוב..

כשהכרתי את אורון לפתע הכל היה נראה מוצדק, זה הרגיש כאילו קיבלתי את המתנה של חיי על התנהגות טובה.

לא הצלחתי להאמין שזה אמיתי, שזה קורה, שזה שלי!

והיה לי טוב.. כל כך כל כך טוב שבא לי לבכות כשאני כותבת על זה עכשיו בצורת עבר..

ולא הבנתי כל הזמן הזה למה? למה שוב לא? מה עשיתי הפעם?

ושקעתי קצת למקום הזה.. המקום הנוראי הזה.. שבו אתה בעצם חי אבל לא באמת, מחייך אבל לא מתכוון, לא מרגיש כלום חוץ מריקנות.

הבנתי שלמוות לא אגיע בקרוב, על אף החלומות שחזרו כל לילה בהם איבדתי את חיי בכל כך הרבה צורות מגוונות.. מה שנותר זה לנסות, מה יש להפסיד?

העבודה בפאב היתה הפרוייקט שלי.

החלטתי שזה המקום בשבילי להוריד את כל המחסומים וככה עשיתי - כל אפשרות שהיתה לי סיפרתי, פשוט שפכתי את כל מה שהיה בפנים, שבשביל בן אדם מופנם כמוני זה היה כמו טיפול בשוקים חשמליים.

בעבר כשסיפרתי לבודדים, הם פשוט נרתעו.. ברחו.. נעלמו.. כי הרי אף אחד לא רוצה להתמודד עם המוות באמת.. ולהיות לידי זה בדיוק זה.

כשסיפרתי לעמיתיי בפאב, אימצתי לעצמי את גישת ה"זה מה שקרה אבל אני בסדר" וזה עבד, הם לא נרתעו, להיפך הם חיבקו ותמכו ונתנו לי בדיוק את מה שהייתי צריכה..

אז פרחתי, התחלתי להתלבש יפה, לצחוק, לשמוח ולהתכוון לזה..

הכרתי את אלכס שטרם החלטתי אם הוא יותר מזיק או יותר מועיל לי אבל גם זה מראה על החלמה..

בעזרת אחותי וחברתי ואחרי הרבה עבודה על עצמי הצלחתי להחזיר את זה - את התאווה לחיים, הסקרנות לראות הכל ולנסות הכל, זה חזר

וזו המתנה שלי לעצמי ליום הולדת.

עד מועד הטיסה המתוכנן אני אמשיך למלצר, מדי פעם ללוות טיולים כחובשת, כלומר, תקופה קלילה יותר, הרבה שינה ומנוחה וזמן בית שחסר לי מאוד וכמובן לשמוח, לבלות, פשוט לחיות.

אז המשך חיים נפלאים לכולנו... אני כבר סקרנית..