מאז שהלכת, אני מרגישה כאילו כל זיכרון וגעגוע אליך מחורר אותי, בצורה אכזרית שאין בי את הכוחות כבר לחסום את כל מה שנפשך החוצה..
אילו רק היית יודעת, כמה כדורים כבר פילחו לי את הדבר המסכן שנקרא לב
אולי..
מרגישה
כאילו אני מסתבכת במחשבות של עצמי על כל היקום הזה, רק תווה יותר ויותר..והקורבן שנתפס ברשת הוא רק אני.
לפעמים בעולם החשוך שלי יש בי איזושהיא תקווה שאת פה, שזאת לא אני שגרמתי לזה. שאת בעולם שכולו זוהר כמו שהחיוך שלך תמיד סינוור אותי, וכמו שהנגיעה שלך תמיד הרגיעה אותי..לפעמים אני אפילו רואה כמעט את המקום הזה מולי. כמעט נושמת אותך.
כמעט חיה.
תמיד רגע לפני יש גדר או חומה מזכוכית שמרסנת את האופטימיות כאילו הייתי איזו כלבה פראית. תמיד את יפה, ותמיד רחוקה. אותן גדרות שחתכו לי את העור, עכשיו גם לוקחות ממני כל פעם מחדש את האור.
תמיד זה כמעט, ותמיד זה לא הסוף. תמיד זה סימן שאלה, ולא קריאה..
כבר כמה שבועות שאני עוברת לילות של נפילה חופשית.
לילות שמותירים אחריהם רק זיעה קרה על גבי ואת הקול שלך שמהדהד לי בתוך החלל הריק שבי. את כל כך אמיתית, חיה. פה. כאן איתי.. אבל אני רק נופלת, תמיד נופלת. והאור, האור תמיד בקצה. אבל אליו עדיין לא הגעתי.
על הקבר שלך ישבתי ולא בכיתי.
חשבתי על כלום.
על השקט שבמקום הזה שמלווה אותי כבר יותר מדיי זמן. אני יודעת שלא היית רוצה לראות אותי כואבת, אבל האמת לא תמיד נעימה. נותר לי רק שושנים קוצניות במקום שבו הגוף שלך מתמזג עם האדמה והופך לאחד ממנו. נותר לי רק להפריח את השממה שהותרת אחריך, בשם היופי של החיים..
מזל טוב
לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
