לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סקאי ומוני, קונספרציות קטנות נגד ישרא, (ע"ר)

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2005

פרויקט "לוכד החלומות" יוצא לדרך!


כולכם בוודאי מכירים את "השרביט" (הידוע גם תחת הכינויים: "מקל קסמים" או "שרביט קסם") העובר מבלוג אחד למשנהו, מטרטר עשרות בלוגים מדי יום, ומאות מדי שבוע, וכמובן – גורר צומי.

והנה אנחנו, בנות אדם משועממות מעט וסדיסטיות מעט יותר, החלטנו להעביר "שרביט" משלנו. אחד מחתרתי שכזה.

P:

 

החלטנו להעביר ברחבי ישרא : "לוכד חלומות".

 

כל בלוגר שיקבל אותו, יהיה מוזמן לכתוב בבלוג חלום (מוזר, מעניין, מפחיד... בקיצור, כל חלום) שחלם, ואז להעביר את "לוכד החלומות לעוד שלושה בלוגרים תמימים (יותר ופחות) שלא ידעו מאיפה זה נפל עליהם, אבל יצטרכו לשתף פעולה!

בסופו של דבר עוד נראה כמה חלומות "לוכד החלומות" שלנו ילכוד.

 

 

 

 

 

 

שלושת הבלוגרים שאנחנו מעבירות להם את לוכד החלומות שלנו בתור התחלה, הם:

 

 -The_Hamsters- (כי לא צריך להסביר אפילו למה)

 

BusMan(כי למגיבים סדרתיים מגיע יותר)

 

ילונה (כי כשזה מגיע לחלומות היא לא תאכזב)

 

אתם מוזמנים לספר על חלום כלשהו שחלמתם, ולהעביר הלאה ^.~

 

 

 

 

 

 

 

חלומוני...

(חלום של גברת מוני לייט הג'ינג'ית)

 

אז ככה ילדים, לספר לכם סיפור?

ליתר דיוק, חלום...

-קריאות בוז ומספר קללות עסיסיות נשמעות ברקע, מלוות בשתי עגבניות שנזרקות על הג'ינג'ית ומפספסות אותה בדרך נס בלבד-

טוב, אז אני אספר...

 

 

†החלום†

 

הכל התחיל די מאוחר בערב במעונות של ספק קולג' ספק אוניברסיטה ספק מוסד לימודי כל שהוא,  כשישבתי בחדרו של ספק ידיד ספק חבר שלי. ישבנו על מיטתו, מכוסת שמיכת טלאים צבעונית ורקומה, ו"דברנו". פתאום הדלת של החדר נפתחה, ושני השותפים לחדר/חברים של אותו אנש נדחסו פנימה. הם משום מה התחילו לשאול שאלות בסגנון של  "היי, מה קורה פה?" תוך הרמת גבות ורמיזות מוזרות. לי נמאס, אז יצאתי מהחדר, והלכתי לחדר שלי. לי משום מה לא היו שותפים והחדר היה הרבה יותר קטן, והזכיר את החדר שלי בבית של ההורים (*החדר שיש לי במציאות*).

בערך חמש שניות אחרי שנכנסתי לחדר, התחילו לצפצף כל האזעקות של התרעות-שריפה וכל החדר (וכנראה שגם הבניין) התמלא עשן. אנשים התחילו לרוץ במסדרונות, מנסים להציל כל מה שהם יכולים, בין היתר גם את עצמם. אני תפסתי תיק שחור-לבן רקום (*שיש לי גם במציאות*), זרקתי לתוכו במהירות את כל הדברים שאי אפשר להתקיים בלעדיהם: ג'ינס, טי-שרט שחור, שני ספרים חשודים בכריכת עור אדומה, פלאפון, מטען ועוד ספר שהיה מעין שילוב בין התנ"ך ל-Bible (*הערה לכל אותם אנשים שיטענו שהתנ"ך וה-Bible הם בעצם אותו ספר : התנ"ך הוא המקור, וה-Bible זה הספר המקורי + ה- fan fiction שנכתב אחר כך...* ). את התיק החזקתי ביד אחת, ביד השנייה תפסתי את החרב שלי, שעמדה בנחת מאחורי הדלת, ויצאתי החוצה בריצה.

בחצר כבר עמדו די הרבה אנשים, חלקם למדו באותו מקום/בניין/מוסד לימודי שכרגע בער להנאתו האישית, וחלקם היו הורים/דודים/קרובי משפחה שבאו לקחת אותם הביתה. ההורים שלי, שנראו כאילו הם כל שנייה עומדים להגיד "Honey, I'm home!" (* מה שבלל לא מתאים להורים שלי במציאות*), הביטו במתרחש בבלבול זוועתי. הסתבר שלהם לא הייתה מכונית (*אז איך הם הגיעו לקולג' הזה?!*), והיינו חייבים להשיג טרמפ לעיר. בחצר גם מצאתי את 'החברה הכי טובה שלי', שהייתה פקצה שחורת שיער, מקושטת בכל מיני שטויות עשויות פלסטיק צבעוני, כמו עץ אשוח בחג המולד. באותה חצר הומת בני אדם והוריהם נתקלתי במישהי שלא ממש סבלתי. היא הייתה בלונדה גבוהה מדי, עם מראה 'קשועח' שכזה, שחשבה שהיא יותר טובה ממני.

 

וכאן חייב להופיע ההסבר הבא:

 

לכל מי שעדיין לא יודע, גזע של ערפדים מובחרים, שהשושלת שלהם בת אלפי שנים, רוצים להשתלט על עולמם של בני האדם. ערפדים אלה מסוכנים ביותר מפני שהם לא נפגעים מקרני השמש, והדרך היחידה לעצור אותם (AKA – להשמיד, לכסח, להרוג, לקטול, להפוך לקציצה) היא ע"י עריפת ראשם בעזרתה של חרב שקודשה לכך במיוחד.

על מנת להפוך לערפד-על מעין זה, יש לעבור טקס מסובך מאוד. כמו כן, רק אנשים בעלי נתונים גנטיים מתאימים, שעוברים בתורשה, יכולים לעבור את הטקס. עם זאת, כל מי שננשך על ידי ערפד במהלך הלילה, הופך לזומבי צייתן ונטול שכל, שעושה כל מה שמצווה עליו הערפד.

בעזרתם של צבאות המורכבים מזומבים נטולי איי קיו, בשילוב עם כשפים אפלים ויכולותיהם המדהימות של ערפדי העל, הם מנסים להשתלט על העולם כולו, וישנם מעטים בלבד שיכולים לעצור אותם.

האנשים שנלחמים באותם ערפדים מתחלקים לשלוש קבוצות:

- גזע ערפדים חזק אף יותר, שרוצה לחיות בשקט ובשלווה, תוך הרג איטי ומספק של המין האנושי (או תוך שתיית דם מתרומות שבבנק הדם, אבל אני באמת לא בטוחה בעניין זה). הבעיה היא שמספרם של אותם ערפדים קטן מאוד, ודי קשה לשלוח אותם לכל פינות העולם כדי שילחמו בערפדים העוד יותר רעים (ובזומבים שלהם! נא לא לשכוח מהזומבים!).  לכל אחד מאותם הערפדים הרעים פחות ישנה חרב שקודשה במיוחד ויכולה להרוג את הערפדים הרעים יותר (או כל דבר אחר שרגיש לסכינים גדולות), שני ספרים, אחד מהם מכיל את כל היסטוריית הערפדים והשני את כל הכשפים בהם ניתן להשתמש נגדם, וישנו גם ספר שלישי שמהווה דבר מה שהוא מעין שילוב בין התנ"ך ל-Bible.

ודרך אגב, אני שייכת לאותו זן של ערפדים-פחות-רעים! (*לפחות בחלום..*)

- הקבוצה השנייה מורכבת מאנשים בני תמותה שאומנו מגיל צעיר על מנת להלחם באותם ערפדים.

הבלונדה שמעצבנת אותי שייכת לקבוצה זו.

- והקבוצה השלישית מורכבת מכל אותם אנשים שהזומבים מתנפלים עליהם ולא רוצים למות במקום, אז נאלצים להלחם.

 

וכעת נמשיך בחלום:

 

אותה בלונדה הגבוהה מדי והמעצבנת עמדה על יד מכוניתה של דודתה (שבעצם בכלל לא הייתה הדודה שלה, אלא המאמנת הפרטית שלה שחינכה אותה ולימדה אותה להלחם בערפדים). החברה הפקצית שלי קיפצצה אליה והתחילה לבקש ממנה הסעה לעיר (כי ככל הנראה גם לה לא היה רכב), הדודה של הבלונדה ראתה אותי ואת ההורים שלי ומאיזו שהיא סיבה (*בלעעע... אני כבר לא זוכרת מה זה היה...*) הסכימה להסיע את כולנו לעיר. נדחסנו למכונית כמו סרדינים לתוך קופסת שימורים. ההורים שלי ישבו יחד עם הדודה של הבלונדינית מקדימה (כי זו הייתה מכונית ישנה שכזו שייצרו עוד בשנות ה-60 וה-70 ובמושב הקדמי היה מקום לשלושה), ואני יחד עם הבלונדה והפקצה התיישבנו מאחור.

הנסיעה התחילה יחסית בנחת, עד שהסתובבתי לאחור והבטתי דרך החלון האחורי של המכונית. מה שראיתי היה די מצמרר (אבל גם יפה מבחינת האפקטים המיוחדים), הבניין של הקולג' כבר בער כולו, וכל הסביבה הייתה מכוסה בענני עשן. לפתע מאחורי הבניין, בין הלהבות הכתומות, האדומות והצהובות הופיעו כמה דמויות מרחפות שנהפכו במהירות לצלו של חתול שחור (כלומר, צל שנראה כמו חתול שחור ענקי), שהתחיל לרדוף אחרי המכונית.

הבלונדה ישר קפצה הצהירה שהיא הולכת להלחם באותם ערפדים וזומבים שהציתו את הבניין, אני התחלתי לטעון שהיא לא תצליח לעשות את זה בעצמה ושכולנו (או ליתר דיוק – במיוחד אני) צריכים להלחם. באותו הזמן הצל השיג אותנו, נחת על המכונית, הפך לשלושה זומבים ששברו את השמשה האחורית ותפסו את הפקצה. אחד מהזומבים נשך אותה ועוד אחד ניסה לעקור לה את הלב, אבל אני הספקתי לערוף לשניהם את הראש בעזרת החרב ולהעיף את השלישי מהמכונית. הבעיה היחידה כעת הייתה שהפקצה עמדה להיהפך לזומבי בעצמה (מה שככל הנראה לא היה משנה הרבה, לפחות לא ברמה השכלית), ואני כחברתה הטובה ביותר (*נו למה? למה? למה? יש לי סיוטים שכאלה בהם החברה הכי טובה שלי היא פקצה!!!????!!!*), הייתי צריכה להציל אותה, והדרך היחידה לעשות זאת הייתה להרוג את הערפד שיצר את הזומבים שנשכו אותה (כי כידוע – אם הורגים את ערפד העל, אז כל הזומבים שהוא יצר מתים, וכל מי שהוא, או הזומבים אותם יצר, נשך ועוד לא נהפך לזומבי חוזר להיות בן אנוש מן השורה, או במקרה שלנו – פקצה).

 

כאן יש לי מעין כתם שחור, ואני לא זוכרת מה קרה בשלב הזה של החלום....

אבל ישנה עוד סצנה אחת קטנה שאני זוכרת, ובה אני לבושה במעיל ארוך, קופצת מקיר שעליו טיפסתי, מרחפת בנחת עד הקרקע, נוחתת בחן וגרציה בעוד המעיל מתנופף לו מטריקס-סטייל שכזה, ואז אני שולפת את החרב ומתחילה לערוף ראשים של זומבים....

 

 

 

- הג'ינג'ית מתעלמת מערמת הירקות שנערמה סביבה וממשיכה במלמול-

 

 

הערה –

החלום כבר מופיע (בדיוק בניסוח הנ"ל) בבלוגי האישית-פרטי-קוצ'י-מוצ'י-שלי (לא... לא מדובר כאן בפרסומת סמויה... באמת!).

 

 

 

 

מקוות שהפרויקט יצליח ותהנו ממנו =]

 

 

נכתב על ידי , 22/10/2005 14:05   בקטגוריות פרויקטים מיוחדים  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



6,067
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרה-פרה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרה-פרה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)