נו, בכנות, למה ציפית? את מטומטמת, וזאת הבעיה שלך שהרשת לעצמך לשכוח שאנשים לא קורצו מאותו החומר שאת קורצת ממנו. אנשים הם ותרנים, מתקפלים. נכון, חלקם מהר יותר וחלקם מפתיעים ונשארים קצת יותר זמן, אבל כולם - כולם מתקפלים. אם קשה אז מוותרים, איזו סיבה יש להם להילחם? הרי הם לא רואים את הייחודיות והשוני בכל בן אדם ובכל מערכות היחסים, הם לא יודעים להעריך ולהוקיר, הם לא מנסים ולא מתאמצים כי למי אכפת מה יש מעבר לנגלה ומתחת לפני השטח? כמה קל ופשוט זה להיות כנוע וחסר אונים, הרבה יותר מפתה מלשלוף ציפורניים ולהילחם עד כלות על מה שחשוב.

אני חושבת שהבעיה טמונה בכך שאנשים לא מוכנים להתעמת בפני עצמם, ולשאול את שאלת מיליון הדולר - מה בכלל חשוב? מה באמת חשוב, מה יותר חשוב, מה פאקינג חשוב! אנשים מעדיפים להתכרבל בספק העצמי שלהם ולהתחבא מאחורי מסכה של עצלות מאשר לשאול את עצמם מה מספיק חשוב בשביל להילחם עליו בכל הכוח.

אבל את, מה יהיה איתך? את כנראה תמשיכי לתת את כולך עד הטיפה האחרונה, מטומטמת, תמשיכי לגלח את עצמך ללא רבב ולקחת גלולות כמו אחת שחשבה שהיא יכולה סוף סוף להרשות לעצמה לדמיין עתיד ולחשוב שעוד חמישה חודשים הוא עדיין יהיה פה. הוא הרי בחר בך, אבל עכשיו הגיעה העת להיזכר שהבחירה היא זמנית. הוא לא בחר בך בטוב וברע, הוא בחר בך בינתיים. סביר להניח שהוא בחר בך בטוב, ועכשיו הגיע הרע, בכבודו ובעצמו, ומה לעזאזל הסיכויים שהוא קורץ מאותו החומר שאת קורצת ממנו? מה הסיכויים שהוא יהיה מוכן לשלם כל מחיר עבורך, כי את הדבר האחד הזה שמספיק חשוב? 

אבל כנראה שבעבור הסיכויים האלה נועדת. בשביל הסיכויים האלה את נודדת מבועה לבועה, צופה בעיניים פקוחות לרווחה איך כל אחת ואחת מהן נסדקת ונמתפוצצת בדרכה שלה, ונאלצת לקבל את זה. כי את לא יכולה לעמוד בין דבר לייעודו, וייעודן של בועות, הוא כמובן, להתנפץ.