"לא, בסוף לא. היה משבר."

"די, באמת? מה קרה?"

"גיליתי שבגדי ים לא נועדו לפרות."

"את לא רצינית."

"בחיי."

אני לא צריכה להרעיב את עצמי, להאביס את כל המקרר ולרוקן את 'מגירת ההפתעות' בהתקפי בולמוס, להקיא או כל דבר קיצוני כזה או אחר בשביל שאוכל להכריז שיש לי הפרעת אכילה ולקחת חלק במעגל חברתי נוסף. מספיק שזה מעסיק אותי במשך רוב הזמן. מה אני אוכלת, ממה אני נמנעת, למה, כמה, איך ומתי, כל רגע נתון להתחשבן עם עצמי על כל ביס וביס ואם השמנתי מלפני חמש דקות.

ודרך אגב, השמנתי מלפני חמש דקות.

"יש לך שריטה. בשיא הרצינות. שריטה עמוקה. תראי איזו רזה את, העצמות שלך דוקרות מרוב שאת רזה. אי אפשר לשים עלייך ראש כי אין מה שירפד. רק עור ועצמות, ממש שלד. את שלד עם שריטה עמוקה עמוקה בראש שלך."

היי, אני תמרה, ויש לי הפרעת אכילה! כמה טוב שיש עוד מאפיין קטן, עוד אנקדוטה לפסקת התיאור, עוד הגדרה שאני יכולה להעניק לעצמי. בסך הכל זה טוב, אני מאוד מאוד אוהבת הגדרות.

מה לעשות ש'רזה' זו לא אחת מההגדרות שאני נוטה להשתמש בהן בשבילי. לעומת זאת, 'אובייקטיבית' זו אחת ההגדרות שאני נושאת בגאווה.

היי, אני תמרה ואני אובייקטיבית! אובייקטיבית כלפיך, אובייקטיבית כלפיהם, אובייקטיבית כלפיי. לכן לא אוכל להסכים עם האמירה שאני רזה, בטח שלא שלד.

"לא נכון." ועכשיו לכי תסבירי לכל הלא-אובייקטיבים האלה למה זה לא נכון.

ובכן, כעבר שעה מצאתי את עצמי מודדת היקפי אגן מותניים וכתפיים ומשווה תוצאות עם אמא, שהתקוממה לנוכח טענתי שמבנה העצמות שלי רחב יותר משלה.

המסקנות והממצאים - הוא לא. "רק טיפ-טיפונת לשים דגש על חיטוב הטוסיק, זה ממש עניין של קילו, אבל לא יותר מזה תמרה."

ידעתי שאפשר לסמוך על אימא שתהיה אובייקטיבית, אבל עדיין, אני הכי אובייקטיבית. הרי לא יכול להיות שהראייה שלי משובשת, ואת זה אני יכולה לומר בוודאות; שילמתי עשרת-אלפים שקל מכספי הטוב כדי שהיא תתוקן. אז הראייה שלי טובה - אני שמנה.

מצד שני, גם אימא שילמה עשרת-אלפים שקל. אז עכשיו השאלה היא, מי מאיתנו העיוורת?

והתשובה - מה זה פאקינג משנה, גם ככה אי אפשר לסמוך על מראה עיניים; הרי מגיל צעיר לימדו את כולנו לא להסתכל בקנקן כי לא כל הנוצץ זהב וברמת העיקרון יש פער עצום בין הדברים שהעין רואה לאופן שבו היא רואה אותם.

אז כנראה שאף אחת מאיתנו לא עיוורת, וכנראה שאיכשהו אנחנו מסתכלות על אותו הדבר (הגוף של תמרה) אבל רואות שני דברים שונים (גוף הארוך והרזה של תמרה\הגוף הצמיגי והמעוות של תמרה).

לחיי הסנכרון.

אז אם כולנו רואים טוב (לחלקנו זה עלה עשרת-אלפים שקל ולחלקנו לא), השאלה צריכה להיות - מי בעולם הזה רואה את הדברים נכון?

התשובה, רבותיי, טמונה בעוד משפט תמציתי ומאוס - היופי הוא בעיניי המתבונן.

או במילים אחרות, אף אחד.