השנים עברו כהרגלן, הזמן המשיך לגלגל את הגוף של בני האדם קדימה - זו הבעיה שלהם אם הראש עוד נשאר תקוע באותו המקום. ובאשר אליי, בכל חשבון נפש שקיימתי כבר זקפתי לזכותי שהצלחתי להתקדם כיחידה אחת חסונה ויציבה, ואפילו להתפתח. רק דבר אחד קטן, עקב אכילס מזערי, לחש שקט במעמקי התודעה, שגם ברגעי הכנות הכי טהורה שהיו ביני לבין עצמי - היה לי קשה להגיע להסכמה חד משמעית לגביו; ובכל זאת, תמיד הרגשתי אותו רוחש מתחת לפני האדמה וגורם לתנודות קלות מעל פני המים. 

ניסיתי למצוא הסברים, סיבות, לפשט למונחים של היגיון, לתת שם קונקרטי לבעיה וכך וודאי יהיה ניתן לפתור אותה. לפעמים חשבתי שזה מעין שורש שפשוט צריך לאתר את מקורו, ולעקור.

ולפעמים, מצאתי את עצמי מאמינה שזה בכלל משהו הרבה יותר בסיסי ומהותי מסתם שורש - אולי, זוהי האדמה עצמה.  

לומר שיש לי תשובה ומענה, אינני יכולה.

אני כן יכולה להתוודות במשהו שידעתי מאז ומעולם אבל לא רציתי לתת לו מקום אמיתי. ייתכן שבעוד מספר ימים הדברים שוב ישתנו ויתהפכו והאמת הזו תחזור לשכון בתא החבוי ביותר של נפשי - אבל כבר מזמן החלטתי לחיות אך ורק ברגע הזה ממש, ואך ורק בכנות גמורה עם עצמי. והאמת היא שכבר הרבה זמן שאני מחכה לרגע בו אוכל להתגעגע אליך בגלוי. להצהיר, בקול רם, מבלי להתבזות בעיניי רוחי על המציאות המבישה בה אני מתגעגעת למשהו בלתי מושג, מבלי להרגיש שזהו ניגוד אינטרסים, מבלי להרגיש שאני מאטה את קצב ההתקדמות של עצמי בכל פעם שאני מאפשרת למחשבות שלי לנדוד אליך.

אז סוף סוף אני יכולה להרשות לעצמי להאמין שאולי, רק אולי, ההיפך הוא הנכון.

שבעצם, המחשבות שלי כלל לא נודדות אליך - הן מתחילות ממך. הן מתחילות ממך ונודדות לכל מיני מקומות שהיו אמורים להוות הסחת דעת מהחוסר שלך. למעשה, גם בימים הטובים שבהם אני לא רציתי בך יותר, היה בי משהו שכן רצה. משהו שלא שאל אותי, לא ביקש רשות, לא התעניין בגבולות ההיגיון. משהו שפשוט רצה אליך. ועכשיו, הוא זועק בקולי קולות, ואני יחד איתו - עם כל האוויר שהריאות יכולות להכיל - בלי היסוס, בלי פחד, בלי בושה.

אני רוצה אליך.