זה מתחיל מהאימה.

עוד פצועים? עוד הרוגים? מחפשת בנרות סימני חיים מאנשים שאני מכירה. לא מסוגלת להכיל את המחשבה הארורה על ״מה אם?״, ובית החזה מרגיש כאילו נפער בו חור שחור בלי תחתית, והחור הזה פשוט משתק אותי לגמרי וגורם למוח שלי לעבוד על שני תדרים מקבילים, התדר שלרגע שוכח מה קורה מסביב, והתדר שנזכר.

זה ממשיך בבושה.

על כל שם של אדם זר יש תחושת הקלה מבוישת שמזדנבת לה. וגם היא זמנית בלבד, ולא באמת מקלה על כלום כי החור המחורבן הזה רק ממשיך להתרחב עם כל יום שעובר. 

זה מתגלגל לאשמה.

שאי אפשר באמת לאכול, או לישון, לחייך בלעדיה, להתנהל. מי בכלל נתן דווקא לי את הזכות לקיים לשתות את הקפה שלי בבוקר, לראות ״שובר שורות״, לטייל בארץ או לטוס להודו? אי אפשר לנהל אורח חיים נורמטיבי בתקופה מעוותת של תוהו ובוהו, כשילדים ממש כמוני צריכים להתלות על חוט השערה בין חיים ומוות, במקום פשוט, לשתות קפה בבוקר. אפילו לפחד אי אפשר, כי הפחד שלי להדליק חדשות ולשמוע על עוד אסון בכלל לא מתקרב לפחד שלהם לחיות את האסון. 

וזה נגמר בכעס.

השגחה עליונה בתחת שלי. השגחה כזאת שלוקחת את הבוסר שרק מתחיל להבשיל במקום לקחת את הרקוב באדם? עם כזו השגחה עליונה מי בכלל צריך אלוהים.