מה כבר יש להגיד?

בחיי...

בחיי.

אח אח אח.

אני רוצה להגיד את המתבקש, לדבר מבלי לחשוב כל כך כמו שאני תמיד עושה, אבל אני לא מסוגלת לוותר על ההבנה שלי.

הצורך הזה לדעת הוא בלתי נסבל.

אני כל כך רוצה לנצל את הרגע, לחיות את הדקה, לתת למה שיקרה לקרות, אבל הצורך לפענח כל דבר שקורה או כל מילה שנאמרת, כובלת אותי לחלוטין למחשבות טורדניות.

אם וכאשר אני מצליחה להשתחרר לקצת, זה מעציב אותי משום מה.

הריח הוא כמו נקי

עריכה*

הבעיה העיקרית שלי, היא אני.

הכל קורה לי בדיוק כמו שתמיד רציתי, בדיוק איך שצריך או אמור לקרות, בצורה הכי נכונה, אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. לא יודעת לקבל את כל זה, לא יודעת מה לעשות.

אני פשוט נהיית מאולצת...

ייתכן שאני באמת מפחדת, ושכל הזמן הזה כולם לא דיברו שטויות, אלא רק אני שרציתי לחשוב שזו לא אשמתי אלא אשמת היקום וההתהוות.