אני מפחדת לדבר.

אני מפחדת להיכנע לדחפים מטופשים, להגיד דברים שגויים, לעשות טעויות ושטויות כמו באוגוסט וספטמבר ואוקטובר ונובמבר ודצמבר של אלפיים ושש.

אני כבר לא סומכת על עצמי, ונראה כאילו מספר האנשים שאני יכולה להפקיד בידיהם את הדעת והשפיות שלי הם לא יותר ממספר האצבעות שעל כף ידי השלישית.

אני מפחדת לדבר כי בוודאי תשמע.

תמיד התיימרתי להיות זאת שמבינה את כולם, ועד כה זה עבד היטב.

אכן, אני זו שמבינה את כולם, אבל מסתבר ש'כולם' לא כולל את עצמה.

זה מפני שאני כבר לא סומכת על עצמי.

יכול להיות שאני לא מאפשרת לעצמי לקבל דברים טובים?

ניסיתי למנוע מעצמי פזיזות ונתתי הגדרה לכל רגש ומחשבה קטנים, והאמנתי שהצלחתי.

לא באמת. נכשלתי כישלון גמור;

אני כבר לא יודעת מה אני חושבת ומה אני מרגישה, וכבר לא בא לי לנסות לפענח יותר. 

אם פעם יכולתי להבחין בין דבר לדבר, עכשיו נדמה שהכל התערבב אחד בשני והתבלגן לי לחלוטין.

כמו הדקות האלה, הדקות החסרות מחיר ויקרות ערך שרציתי שיהפכו לנצח שיתפתח מקטנות לגדלות ובחזרה, בהן גם הרגשתי רע, ואין לי תיאור אחר טוב יותר מזה.

כל זה נורא מוזר, נדמה לי שאני אמורה להיות שמחה.

אולי אני סתם מתגעגעת, ומתחשק לי לומר שאני אפילו לא יודעת למה, אבל זה שקר גס.

או שאולי זה בעצם לא שקר בכלל.

באמת שאף פעם לא פקפקתי בעצמי כל כך.

בכל אופן, זה נחמד להאמין שיש לך לֶמה ואל מה להתגעגע, ואני אתן לעצמי להאמין שאני מתגעגעת, ועכשיו אני יודעת איך זה להתגעגע למגע.

נאמר לי שאין עשן בלי אש.

ובכן, יש כל כך הרבה עשן כרגע, ולדעתי, אין סיכוי בעולם שהוא סתם כאן.

אבל, כנראה שבמצבים כאלה הכל מורכב יותר מאיזו נוסחה או משוואה פשוטה של אש ועשן.

ואולי אני פשוט מדברת יותר מדי...