בכל פעם שאני אצלך אני רואה את התקרה, אבל בכל פעם היא נראית קצת אחרת.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שהייתי אצלך, אתה ישבת רחוק ממני. אני ספרתי את הסדקים שיש בתקרה שלך, וחיכיתי, ולא באת. העדפת להישאר במקום הבטוח הזה שנקרא מרחק.

בפעם השנייה ספרתי 19 סדקים עד שביקשת שאסתכל לך בעיניים כשאתה מדבר איתי בטענה שאתה מדבר איתי ולא אליי.

בפעם השלישית בכלל לא נתת לי להביט בתקרה. רק נכנסת פנימה, התזת על עצמך דאודורנט בריח מוזר של ענבים ויצאת בחיפזון.

"אבל..." מלמלתי.

"אבל מה?" משכת אותי במורד המדרגות.

"אני רוצה לספור את הסדקים שבתקרה."

עצרת, התבוננת בי לרגע, נמוך בשתי מדרגות, צחקת וצבטת לי את הלחי. "מצחיקולה אחת."

"זה לא מצחיק..."

"זה לא מצחיק, את כן."

אני שתקתי אז אתה דיברת - "את כועסת או משהו?"

"או משהו."

"את לא צריכה. תראי, אין לי סדקים בתקרה בכלל."

"אבל לי יש. זאת אומרת, אני יכולה להראות לך אם אתה רוצה."

"בסדר," שוב הייתה קרקע ולא מדרגות, "כשנחזור."

אז חזרנו, ושוב ראיתי את התקרה, והפעם קראתי לך לבוא לראות אותה גם. "שתראה על מה אני מדברת, יש מלא סדקים."

נשכבת לידי, התבוננת לרגע בתקרה ואמרת - "אוקיי, אז יש סדקים. מה עכשיו?"

התחלתי להרגיש מן בחילה, אבל לא מהסוג המטריד. "לא יודעת. אני בדרך כלל סופרת אותם."

לא באמת רציתי לספור אותם באותם הרגעים, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה. היה קשה מדי להתרכז בסדקים האלה באותו הרגע שנשכבת לידי.

"הם מפריעים לך? את סופרת אותם כי הם מפריעים לך?"

ספרתי אותם כדי למדוד כמה סדקים ייקחו עד שתבוא, אבל כמובן שלא יכולתי לומר את זה. "לא, הם לא מפריעים לי בכלל, הם עוזרים לי להעביר את הזמן."

"עד שמה יקרה?"

"משהו מעניין יותר. זאת אומרת," הסמקתי במבוכה וגיחכתי, "עד שיקרה משהו שיסיח את דעתי לגמרי. לזה התכוונתי."

"טוב, אז עד אז, אני אלך להשתין." חייכת.

כשחזרת, שוב ישבת רחוק ממני.

פעמים רבות עוד יצא לי לספור את הסדקים, וכל פעם מצאתי יותר ויותר.

היו פעמים שהייתי בטוחה שהתקרה עומדת להתפורר לגמרי ושאני לא אצא משם חיה, או שאצא מפוררת בעצמי.

כשרק הכרנו הייתי בטוחה שעוד ייצא לי לראות את התקרה הזאת בעשרות צבעים ומרקמים שונים, זזה מעלה ומטה, מצד לצד, קרוב יותר ורחוק יותר, קופצת ורועדת ונמסה ובסוף קופאת מחדש מבלי שאשים לב לסדקים כלל וכלל, אבל עכשיו קשה לי להאמין בזה.

כמה אפשר לספור את אותם הסדקים ולחכות שתבוא? כמה אפשר לחפש סדקים חדשים, להעביר את הזמן?

פעם שאלת אותי מה אני עושה, ואני עד היום אומרת -

"סופרת את הסדקים."

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=9311363