נעמי קיפלה את בגדיה בחיפזון ודחפה אותם בתוך המזוודה.

היא תמיד הקפידה לעשות הכל באופן המסודר והמחושב ביותר, על מנת לחסוך לעצמה טעויות. לעומת זאת, הפעם היא הרשתה לעצמה להשאיר את הבית בכאוס שהיה שרוי בו, מפני שלא רצתה לבזבז זמן מיותר. על כן היא פעלה בזריזות, אפילו אם זה סתר את כל הערכים עליהם אישיותה הייתה מושתת.

אחרי שכל בגדיה נדחסו אל תוך המזוודה, היא חיטטה במגירות הפתוחות למחצה וחיפשה אחר משהו כאחוזת טירוף. המגירה הרביעית בה רצתה לחפש הייתה נעולה. נעמי החלה לבעוט בה בפראות ולאגרף את המגירה בחוזקה עד שהחלה לדמם בידיה.

"כוס אמא שלך," מלמלה לעצמה בלחש כשפתאום נעמד ערן בדלת. היא הסתובבה אליו ובעודה מתקדמת לעברו בנחישות היא שוב אמרה, הפעם צועקת - "כוס אמא שלך!" היא נצמדה אליו במהירות, הישירה מבט לעיניו ואמרה בקול צרוד ושחוק - "אתה לקחת את הסיגריות, נכון? חתיכת זבל, גם את הסיגריות אתה לוקח ממני. את הנשמה הוצאת לי. אם רק היית מספיק בן אדם כדי להשאיר לי את הסיגריות המחורבנות!" בשתי ידיה היא אחזה במעילו, והדפה אותו אל הקיר. "אני מסתלקת, אתה מבין את זה? כפוי טובה, חתיכת זבל כפוי טובה."

הוא התבונן בה, בעייניה האדומות ובאיפור שלה שנמרח, והעביר את אגודלו על לחיה. "בפעם הבאה שתיגע בי אני אכרות לך את היד," איימה נעמי. הוא תפס אותה בגב והצמיד אותה אליו אף יותר, אך לא היה זה חיבוק, ונישק אותה בוולגריות, אבל ללא טיפה של להט. מיד היא התנתקה ממנו, נחלצה מאחיזתו, והחלה ללכת לעבר המזוודה שהייתה מונחת על המיטה.

"אני באמת מסתלקת."

"אין לך לאן להסתלק, אני כל מה שיש לך. תפסיקי להשלות את עצמך שיש לך מפלטים חוץ ממני."

"תשתוק!" היא חיפשה בכיסי מכנסיה ובכיסי מעילה אחר משהו, מכתימה כל דבר בו היא נוגעת בדם. "אני הולכת להשיג לעצמי מפלטים. הגיע הזמן שאני אמצא טעם אחר בחיים שהוא לא אתה, כי אתה חרא של טעם. אתה מגעיל, אתה פשוט מגעיל." היא שלפה מהכיס הפנימי של מעילה מצית, וזרקה אותו על ערן.

"קח, תעשן! אני מאחלת לך שתיחנק, שתדע איך זה מרגיש להיחנק."

"את חונקת את עצמך."

"נכון, אבל זה רק בגללך. אתה לא נותן לי אוויר, ואני עד עכשיו נתתי לך למנוע את זה ממני. זה נכון, אני אשמה לחלוטין. הייתי צריכה לקום וללכת כבר מזמן."

היא אחזה בידית של המזוודה והחלה לצעוד לעבר היציאה מהחדר, כשלפתע המזוודה נפתחה וכל הבגדים נשפכו מתוכה.

נעמי נשארה לעמוד כמה רגעים ליד ערימת הבגדים הקטנה שנוצרה, ואז התמוטטה באיטיות על הרצפה. היא טמנה את פניה בידיה ובכתה. "תן לי ללכת."

לאחר מספר דקות של דממה, נעמי הרימה את ראשה והביטה בערן.

"כבר אין לי כוח לדבר. נגמר לי, נגמר לי הכוח. נמאס לי לדבר ולשמוע אותך שותק, כשאתה צריך לדבר ואני צריכה להתפרק. איך זה שגם כשאני שבורה אני צריכה להיות החזקה משנינו?" היא התיישבה על ברכיה, הפכה את המזוודה והתחילה לקפל את הבגדים ולהכניס אותם שוב למזוודה.

"אתה באמת ציפית שאני אשאר פה לנצח, ואחכה לך? בזמן שאתה לא מנצל את הקיום שלי, אני מזדקנת ומבזבזת את החיים שלי עלייך. אני לא יכולה לחכות לך יותר. אתה צריך להוכיח לי שיש לי בשביל מה להישאר."

ערן זרק לה חפיסת סיגריות שנשארה בה רק סיגריה אחת ואת המצית.

"בן זונה. אתה יודע, אני שמרתי את החפיסה הזאת ליום מעולה. החלטתי שביום בו אתה תגרום לי אושר, אבל ממש אושר, אושר שבא להשתגע ממנו, אני אעשן את החפיסה הזאת, וזו תהיה החפיסה האחרונה שלי. סתם, משהו סמלי. אם הפסקתי לעשן בשבילך, אז עישון החפיסה הזו היה אמור להיות הסימן שאומר שאני כבר לא צריכה לעשן יותר בשביל להרגיש טוב, כי יש לי אותך." היא הוציאה את הסיגריה האחרונה מתוך החפיסה, הציתה אותה, לקחה שאיפה ארוכה ונשפה את העשן אל חלל החדר. המצית נשאר בידה.

"כבר התייאשתי מלחכות ליום הזה שבו אני לא אצטרך יותר לחכות לך. חשבתי שהיום הזה יגיע ויהיה יום מעולה, אבל מכיוון שהוא לא בא ממך הוא נאלץ לבוא ממני. ערן, היום הזה הגיע ממני, אז הוא לא יכול היה להיות מעולה. אני מעשנת את הסיגריה הזאת עכשיו כי אני יודעת שהאושר לא יגיע ממך, וששוב אאלץ להסתפק בשלווה הרגעית והמזויפת שאני מקבלת מהסיגריות שלי. כשחושבים על זה, הסיגריות הן המפלטים שלי. אני צריכה מפלטים חדשים שהם לא אתה ולא הסיגריות, ועד שאני אמצא לי כאלו, יש לי שתי אפשרויות - או להסתפק בך, או להסתפק בסיגריות. אני בוחרת בסיגריות. אתה מבין, המצב כל כך עגום, שאני בוחרת בסיגריות על פניך. הן מאפשרות לי לנשום יותר ממה שאתה מאפשר."

ערן התיישב ליד נעמי והניח את פלג גופה העליון בידיו. נעמי לא הגיבה, ורק המשיכה לעשן. הוא ליטף את שערה ואת לחיה, והיא המשיכה לדבר - "אני עד עכשיו רק חיכיתי שתעשה איזה מעשה שיטריף אותי, שיגרום לי להשתגע מאושר, ובסוף זו האדישות שלך שבאמת הטריפה אותי ובאמת גרמה לי להשתגע. רק חיכיתי שתגרום לי לרצות להישאר, שתגרום לי להבין שאתה באמת שווה אותי, שאני ברת מזל שיש לי אותך." היא הניחה את הסיגריה בידו שלא ציירה מעגלים קטנים על הלחי שלה, התרוממה ונעמדה.

"אל תלכי," הוא אמר בקול חנוק.

היא הכניסה את הבגדים האחרונים למזוודה, וסגרה אותה.

"אין לי בשביל מה להישאר. בכל זאת," היא זרקה את המצית אליו, "אפילו סיגריות כבר אין לי," והלכה.

יאללה, שיהיה.

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=9311363