חלמתי על שתי יפהפיות שהיו לי, פעם, מזמן...

זה מה שקורה כשהתת מודע שלי צף מעל לפני השטח ומתעתע.

בעקבות זה החלטתי לפרסם משהו שכתבתי לפני שלושה חודשים, פחות או יותר.

לצערי, אני לא מצליחה להמשיך את זה.

(פעם זה נראה לי הרבה יותר טוב ממה שזה נראה לי עכשיו, אבל לא נורא, העיקר הכוונה.)

מוקדש לשתי היפיופות.

"תוציאי אותו החוצה." אמרה סבתא והצביעה על פיץ' שרחרחה מתחת לשולחן שאריות של כבד קצוץ.

"אותה." תיקנתי אותה בפעם המי-יודע-כמה.

"מה אותה?" שאלה בתמיהה.

"זו כלבה."

"מה?"

"כלבה."

"מי, אני?"

"כן."

"מה??"

"זאת כלבה סבתא, זה לא כלב! אל תגידי לי להוציא אותו כי זה להוציא אותה כי זאת כלבה ולא כלב! כלבה! כלבה, כלבה, כלבה! הבנת?! ולא את הכלבה, היא הכלבה! כי ככה היא נולדה! כלבה ולא כלב! ואם יש לך בעיה עם זה, אז תקני לך כלב אחר שתהיי מאושרת ושתוכלי לקרוא לו כלב, ותניחי לכלבה שלי בשקט! כי זו כלבה ולא כלב! בסדר?!"

הבטתי בשעון וראיתי שהשעה 12 בצהריים.

הוצאתי את הכדורים שלי מכיס מכנסיי ובלעתי אחד.

סבתא ואני שתקנו.

"טוב," מלמלה סבתא, "אז תשאירי אותו בפנים..."

רטנתי ברוגז וקראתי לפיץ' לצאת איתי החוצה.

נראה כאילו היה לה עצוב להפנות את זנבה אל הכבד הקצוץ שפשוט היה מונח שם בשבילה, אבל למעני היא הייתה מפנה את זנבה גם אל עצם עסיסית.

-

הייתי בת 14 כשאבא הביא את פיץ' אלינו הביתה.

הוא סיפר לי שהיא כמו הלכלוכית של הכלבים ואני בתגובה עניתי לו שאין כזה דבר, כי אפילו לכלוכית הבת אדם לא קיימת בכלל כי היא רק אגדה.

"אולי לא קיימת לכלוכית אמיתית, אבל שוגר היא כמו לכלוכית. בטח שלא באמת." טען אבא.

"קוראים לה שוגר?" הזדעזעתי.

"כן. מה, זה לא טוב?"

"למה לעזאזל שוגר?"

אבא נתן בי מבט נוזף.

"סליחה." אבא לא הרשה לי לדבר 'גסויות'.

"את אוהבת סוכר אז חשבתי שיהיה נחמד."

"חייבים להשאיר את השם הזה?"

"למה לא להשאיר? זה שם יפה... לא?"

"לא. זה לא היא."

"ואיך את יודעת מה היא? את לא מכירה אותה בכלל." נעלב אבא.

"ואתה כן?"

"ואת?"

"אני חושבת שכן."

-

פיץ' הייתה כלבה בגודל בינוני עם הרבה פרווה שלא נשרה.

מזל שזה היה ככה, אחרת אמא שלי הייתה זורקת אותה מהבית, כמו שהיא זרקה את אבי,  עקב ספות ושטיחים שעירים מדי.

הפרווה שלה הייתה ערבוב של הצבעים כתום, חום בהיר, חום כהה ולבן.

לפיכך שמה היה פיץ', כצבע פנים האפרסק.

היא הייתה מעורבת, והיה לה אף שפיצי כמו שיש לרועה גרמני או למאלמוט.

צבע העיניים שלה הזכיר לי דבש סמיך ומתוק, על אף שמבטה היה לרוב עצוב או תמוהה.

 לעיתים היינו מחליפות מבטים למשך דקות ארוכות, וממש הרגשתי כאילו היא הייתה מספרת לי על עברה, ומשתפת אותי בסודותיה הכמוסים ביותר ובמחשבותיה.

היינו מנהלות שיחות עמוקות במבטים, אף על פי שאני בספק אם היא הבינה מילה שאמרתי.

לפעמים הייתי מדברת איתה כל כך הרבה זמן שהייתי שוכחת לקחת את הכדורים שלי, אבל זה תמיד נראה כאילו אחרי שיחה איתה הייתי רגועה ומרוכזת יותר ממה שהכדורים עשו אותי.

-

יום אחד טיילתי עם פיץ' בחוץ כדי שתעשה צרכים.

למעשה, זה לא היה סתם 'יום אחד', זה היה ב-19/4/2001, יום חמישי.

 כמה ימים לפני כן קראתי עם הפסיכולוגית שלי (שגם הייתה חברה טובה), מיכל, את העיתון של תחילת השבוע, ובתחזית השבועית במדור ההורוסקופ היה רשום שלבני מזל מאזניים יהיה שבוע מפתיע.

כותבת התחזית השבועית במדור ההורוסקופ אכן צדקה.

מיד אחרי שיצאתי מביתה של מיכל, מעדתי בגלל בור קטן במדרכה.

סנטרי כמעט ופוצח, אבל כאינסטינקט בלמתי את הנפילה בעזרת ידיי, ומול עיניי, בחריץ שבמדרכה, הציץ לו שטר של 200 שקלים חדשים.

יום למחרת, יום שני, החלטתי שבאמצעות 200 השקלים החדשים האלו, אני אפנק את עצמי בטבעת יפה שראיתי באיזה חלון ראווה.

ביום שלישי של אותו השבוע קיבלתי מחמאות אין-סופיות על הטבעת, ובערב הלכתי לישון בתשע בערב על מנת להשלים שעות שינה.

בבוקר יום רביעי קמתי מוקדם בבוקר, כלל לא עייפה, והספקתי לעשות הליכה, להתקלח, לאכול משהו בריא וטעים, לזכור לענוד את הטבעת היפה ולהגיע בזמן לעבודה.

ואז הגיע יום חמישי, ה-19/4/2001. היום המפתיע מכולם.

 רק בשנה הראשונה שלי עם פיץ' טיילתי איתה כשהיא קשורה ברצועה, וגם זה היה רק כי אבא שלי היה מכריח אותי.

אחרי שמלאה לה שנה, שכנעתי את אבי שאני אחראית מספיק, וכך גם פיץ', כדי ללכת בחופשיות מבלי שהיא תהיה קשורה.

 באותו היום, פיץ' כמובן כבר הייתה בת 14 ומנוסה מאוד בתחום היציאה לצרכים, ואני כמובן לא קשרתי אותה ברצועה.

הלכנו קרובות אחת לשנייה ברחוב עם מעט אנשים במדרכה אבל מספיק מכוניות בכביש.

הגענו למעבר חצייה, והאיש שברמזור היה אדום. אחרי מעבר החצייה ההוא היה עוד אחד.

אני נעמדתי בשקט והצמדתי את תיק הצד שהיה לי אליי. פיץ' ישבה בצמוד לרגל שמאל שלי.

האיש ברמזור הפך ירוק, אך אני שקעתי במחשבות ולא שמתי לב לכך.

פיץ' כמובן לא זזה מבלי שאני זזתי. היא נשארה יושבת ורגועה.

פתאום הגיח מאחוריי אדם בריצה מהירה כטיל, תלש ממני את התיק, הפיל אותי אל הרצפה וחצה את מעבר החצייה במהירות כשהתיק שלי בידו, ובאותה שנייה הרמזור הפך אדום שוב.

כאשר פיץ' ראתה שהאיש הפיל אותי לרצפה ופגע בי, היא פצחה בריצה אחריו, אבל בדיוק באותה השנייה שפיץ' ניסתה להגיע לגנב ולנקום את נפילתי, מכונית גדולה עברה ודרסה אותה.

פיץ' נזרקה כמה מטרים לימיני, ואני מיד רצתי אליה.

עייניה היפות היו פקוחות והביטו ישירות בי.

הדמעות טשטשו את עיניי, ולא יכולתי לראות אם היא אמרה לי 'אני אוהבת אותך' או 'להתראות'.

לידי צצה אישה שטענה שהיא הנהגת ברכב ושהיא כל כך מצטערת. היא אמרה לי לא לדאוג כי היא כבר טלפנה לווטרינר שלה ושהוא יגיע בהקדם. אני כבר ידעתי שאין טעם.

  כל מה שהווטרינר אמר לי זה שהעצמות שלה היו מעוכות לגמרי, ושגם אם הוא היה שם באותה השנייה אין דבר שהיה יכול להיעשות על מנת להציל אותה.

"מעוכות לגמרי." מלמלתי, בוהה ברצפת החדר. "כמו אפרסק מעוך."

  אולי לא הייתי צריכה לקרוא לה פיץ'. אולי הייתי צריכה להשאיר את השם שאבי נתן לה, שוגר. אולי ככה היה לה מוות מתוק יותר, מזקנה.

אחרי שהווטרינר מסר לי את תנחומיו הכנים, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה - איך פיץ' יכולה פתאום לעצום עיניים ולא לדבר איתי יותר לעולם? איך תקופה ארוכה כל כך יכולה להיקטע בגלל איש אדום? בגלל שנייה אחת יותר מידי? או שאולי, בגלל יותר מידי נאמנות?