"בואי."

"רגע אחד," הילרי התכופפה ובחנה את כף רגלה.

"נו, בואי כבר!" באד תפס בזרועה מבלי להביט בה ומשך אותה אחריו.

"רגע!" היא התיישרה, הביטה בו, ואמרה שוב - "רגע."

"אני רוצה לעוף מפה כבר... אני מת לעוף מפה כבר, הילרי. מה מעכב אותך?" הוא החליק את ידו אל כף ידה.

"נתקע לי איזה קוץ בכף הרגל, נדמה לי." היא השתחררה מאחיזתו ושבה לחטט בכף רגלה.

"אמרתי לך שלא היית צריכה ללכת יחפה."

"הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה שתטיף לי מוסר, בסדר? חוץ מזה, זו לא אשמתי שהכפכפים אבדו לי בדרך, נכון?" היא שלפה החוצה את הקוץ וזרקה אותו. "או שגם את זה אתה מתכוון לסובב ולעוות כך שאני אשמה..."

"מה?" באד צחק בזלזול.

"אתה אוהב ל... לא משנה, בוא נמשיך ללכת. מפחיד כאן."

הם המשיכו ללכת בעודם מפלסים את דרכם בין העשבייה והאבנים, כשבאד כרך את ידו סביב מותניה של הילרי.

"אני אוהב ל... מה?"

"לא יודעת. אתה קר אליי נורא לאחרונה."

הוא שלח את ידו באיטיות אל מתחת לחולצתה, ולחש באוזנה - "זה קר?"

"די." היא תפסה את ידו ומשכה אותה החוצה.

"מי שמדברת על קרירות..." באד צחק והוסיף בנימה רצינית יותר - "את כבר לא מרשה לי לגעת בך כמו פעם?"

"פעם רצית לגעת בי מתשוקה, ועכשיו סתם בא לך למזמז אותי. אני לא סתם אובייקט, אתה יודע."

"אוי, תפסיקי. אני רוצה אותך, לא סתם כל אחת. את יודעת את זה. אם הייתי מסתפק בכל אחת, הייתי מוציא איזו גוויה מאחד הקברים פה..."

הילרי לא הגיבה.

"למה את כבר לא צוחקת מהבדיחות שלי? אם כבר פתחנו ענייני 'פעם', אז 'פעם' הייתי מצחיק אותך. למה אני כבר לא מצחיק אותך?" באד עזב את הילרי ונעצר.

היא נעמדה מולו ושילבה זרועותיה. "אתה מצחיק אותי, אבל קשה לי לצחוק."

"קר לך?"

"כן."

הוא חיבק אותה כמו שמחבקים דובי, ונע מצד לצד. הוא השתדל לעטוף אותה בזרועותיו ככל שיכל, ונשק לראשה.

"זה יותר טוב?"

היא לא ענתה מיד.

"לא... מצטערת."

הוא הביט בעייניה עוד מספר שניות ואז שחרר את ידיו. "לא יאומן."

"לשקר לך? אתה תמיד מתעצבן כשאני מספרת רק חצי אמת ואת החצי השני משמיטה, אז הנה אני אומרת לך את האמת כולה. קר לי, מה אני יכולה לעשות? ניסיתי להתחמם כמו שאתה ניסית לחמם אותי. לא הצליח, אפשר לחשוב. אני עדיין מעריכה את זה שניסית."

"מעריכה. מעריכה... איזה יופי של מילה, נכון? את יכולה להעריך אותי כמה שבא לך, אבל רק תזכרי שה'מעריכה' הזה לא מחזיק יותר מדי," אמר באד והמשיך ללכת.

"מה זאת אומרת?" היא נשארה לעמוד במשך כמה רגעים, ולאחר מכן דידתה אחריו.

"זאת אומרת שאני נותן ונותן וכל מה שאני מקבל זה את ההערכה המחורבנת שלך. מה יש לי לעשות עם זה? תתני לי משהו מוחשי לשם שינוי!"

"כשאני נותנת אתה לא שם לב לזה, זה איכשהו חומק מתשומת הלב שלך ועובר לך מול הפרצוף."

"אה, באמת? כמו מה למשל?" הוא עצר וניצב מולה.

"אני... אין לי דוגמא ספציפית לתת לך. אני לא יודעת איך להסביר לך, אני מניחה שיש לי דרך מסוימת לתת 'משהו מוחשי' או להביע רגשות בצורה שונה או בצורה שסתם לא ברורה לך."

"נו באמת, תפסיקי להמציא שטויות, טוב?"

"באד, אני לא ממציאה שום דבר. אולי תיתן לי את הקרדיט שמגיע לי ותאמין לי שאני לא מורחת אותך בסיפורים? אני משתגעת, איך שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילך. אולי אתה לא מסתדר עם הערכה כל כך, אבל אני דווקא מאוד נהנית כשמעריכים אותי. תנסה להעריך אותי גם, או לפחות את הניסיונות שלי."

"אני מעריך אותך ואני מעריץ אותך ואני מת עלייך ואני אוהב אותך."

"אני יודעת."

"אני הכל."

"אני יודעת..."

"ואת לא."

"אני לא מה?"

"את לא."

הילרי נאנחה והתחמקה ממבטו של באד. שניהם שתקו.

היא נחתה במבטה על מצבה מסוימת מאוד, והחלה ללכת לקראתה. 

"אני 'לא' רק כי זה כבר לא באמת ככה. כלומר, זה ככה, אני יודעת שככה אתה באמת מרגיש, אבל הכל כבר כל כך מאולץ בינינו, וכל העסק הזה תקוע לי כמו עצם בגרון כבר הרבה מאוד זמן. אני יודעת שאתה מרגיש את זה גם. המגע שלך הפך למחוספס, וכשאתה אומר לי שאתה אוהב אותי הקול שלך נשמע סדוק ויבש, כאילו מכריחים אותך להגיד לי את זה." היא כרעה על ברכיה. "אני ואתה כאילו מתיימרים לחיות כשבעצם הכל בינינו...

'הילרי & באד'

מת."

זה היה מוזר.

כל הבלאגן המיותר הזה נכתב בשביל לומר את הדבר הפשוט הבא:

משהו מת לנו, והניסיונות החייאה האלה הם פתטיים למדי.

אני יודעת שגם לי יש חלק בזה, אבל זה צריך להיפסק.

אי אפשר להחיות את מה שמת.

וזה... בהחלט מת.

{'Imitation of life' בהחלט הולם את הסיטואציה}

[אז עכשיו עוברים הלאה, כי כמו שאני אוהבת לומר - לא בוכים על חלב שנשפך, ובוודאי על חלב שלא נשפך מעולם...]

משום מה, זה כואב לי יותר ממה שזה צריך.