- כלי נגינה דמוי פסנתר

(ככה אומר התשחץ)

ההתפרקויות הקטנות האלה שלי שמגיעות פעם בתקופה דועכות לאט לאט, ובכל פעם שהן מופיעות הן קטנות יותר ויותר. אבל, זה לא מוריד מהמשמעות שלהן. הכעס והתסכול והצריבה בלב הם אותם הכעס והתסכול והצריבה בלב, ואולי אתמול הם היו אפילו חזקים יותר מבדרך כלל (ואולי גם לא). ההבדל היחיד הוא שפעם היה לי קל להוציא את זה ממצב צבירה מופשט כלשהו למצב צבירה נוזל מוחשי, והיום זה בקושי מצליח לצאת החוצה ולנקות אותי.

אף פעם לא האמנתי שבכי פותר בעיות, אבל אני שמתי לב שזה באמת מחדש משהו בנשימה, בתחושה... סוג של עירוי דם תיאורטי, או כמו שמשתינים אחרי שממש לא יכולים יותר (איזה יופי של דימוי).

אני כבר הרבה זמן יודעת - אני לא בוכה מספיק. זה לא נתון לשליטה שלי, אני מנסה כשאני מרגישה שזה נמצא שם ומתחיל לעלות, אבל לרוב זה רק 5 דמעות קטנות לכל עין. אני כבר לא מצליחה להגיע לשלב שקשה לי לנשום כמו שצריך, ולשלב בו אני מגמגמת כשאני מנסה לדבר ואז צוחקת כי אני נשמעת מגוחכת.

פעם הייתי בכיינית. כל דבר קטן היה פוגע בי וגורם לי לבכות. ככל שגדלתי ובלית ברירה התבגרתי, סיגלתי את מיומנות הספיגה, והרי אי אפשר לספוג ובאותה העת להתלונן... אז איכשהו יצא שבחרתי בלצבור ולצבור ובשלב מסוים להתפוצץ. הבעיה היא שגם כשאני כבר מתפוצצת, זה לא איזו התרסקות משמעותית שאפשר לראות, אלא זה בסך הכל אותן 5 דמעות קטנות לכל עין שאני מצליחה להוציא כשבתוך הראש שלי אני מרוסקת. ובכל זאת, אני מרגישה נקייה יותר, לא יודעת אם לומר רעננה, אבל זה בהחלט משהו בסגנון.

אתמול היה יום מלמד.

אני לא חושבת שבאמת למדתי משהו, אבל אני מרגישה שכן.

זהו סוף של פרק.

אני לא חושבת שבאמת זהו סוף של פרק, אבל אני מרגישה שכן.

בסופו של יום, מה זה משנה מה זה באמת ומה זה בכאילו?

בסופו של יום, העיקר הוא מה שאני מרגישה, נכון?

אני לא יודעת אם זה לטובה או לרעה, אבל זה העיקר בסופו של דבר, והעיקר הוא החשוב.

או לפחות, אמור להיות...