מישהו חייב לעשות אותן.

אם לא אני בוחרת, סביר להניח שיבחרו בשבילי, או ששום דבר לא יקרה.

כרגע המצב הוא שכלום לא קורה וזו בעצם הייתה הבחירה שנבחרה בשבילי.

השתיקה הזאת ממש משגעת אותי, באמת, אבל כביכול אסור לי להתלונן. הרי באיזשהו מקום אני אחראית לה.

אני נושכת את השפתיים... בחיי שאני נושכת אותן.

אני מרגישה כמו אז, וכל כך מתאפקת שלא להגיד כלום, מפני שלא מתחשק לי לחטוף סטירות.

אולי כדאי שאתחיל לספור שוב?

•••

(אוי, עכשיו אני רואה, אני כמוך)