מועקה היא דבר פיזי לחלוטין.

אני שונאת שלוקחים ביטויים כמו 'כאב לב' ומקטינים את המשמעות שלהם.

'כאב לב' הוא כמו 'חבל', אבל הבעיה היא שמה שמרגישים כשחבל בכלל לא משתווה למה שמרגישים כשכואב הלב.

אז מה בעצם קורה? קורה שאני לא יכולה להגיד שכואב לי הלב, כי אני מיד נשמעת מוקצנת ומטופשת ומלוקקת, אבל באמת כואב לי בלב.

לא, זה לא שיברון לב ולא שום דבר פואטי אחר, זה נטו כאב בכל חלל החזה, נטו גרון חנוק, נטו כאב לב כמו שזה אמור היה להיות, עד שבאה הסתמיות והשתלטה על הביטוי.

מועקה היא דבר פיזי לחלוטין, ואני כמעט בטוחה שהיא זורמת לי בדם וצפה לי במערכת הנשימה.

ממש כואב הלב, אה?

* שמתי לב שאני תקועה.

תמיד כולם רוצים לחזור לגיל 3, או 5, או לגן, לגיל הזה שבו כל מה שעושים זה רואים טלוויזיה ותוכניות מלאות בחברות ואהבה ושמחה ותקווה, ושתמיד מחייכים כי אין דאגות כי אין שכל.

אני, איך אני יכולה לרצות לחזור לגיל הזה? בגיל הזה עוד גרנו עם אבא, ואחר כך, בכיתות הגבוהות של היסודי התחילו כל מיני בעיות חברתיות, ואז הגיעה החטיבה שחוררה אותי ועכשיו אני בעכשיו שהוא נוראי מסיבות כאלו ואחרות. אני מתה להגיד שבא לי לברוח לגיל 3-5 שוב פעם, לא לדאוג לגבי שום דבר ורק להיות מבסוטה וצחקנית, אבל בגיל 3-5 לא הייתי מבסוטה וצחקנית אז אין לי לאן לברוח.

אין לי לאן לברוח. יש לי רק להתבגר ולחכות לגיל שיציל אותי מהכבלים האלה ויאפשר לי לארוז מזוודה ולברוח לצפון (ולא להתגעגע... לא, לא, לא להתגעגע).

אני תקועה בכאן ובעכשיו שלי.

אני תקועה, ואין לי לאן לברוח.

ועצוב לי, עצוב עד כדי גיחוך. הבעיה היא שעד הבוקר הכל כבר שוקע בחזרה, אחרי שבלילה הכל צף למעלה וכמעט יצא מהעיניים, ואף פעם אין לי הזדמנות לבכות כמו שצריך.

אני לא רוצה להתמודד עם עצמי יותר. 16 שנה סבלתי אותי ופשוט הספיק לי...

די, איך מחזירים את הזמן לאחור ומתקנים אותי?