גם אם אנסה, לא אצליח.

אני לא מסוגלת להכריח את עצמי שום דבר. אני לא יכולה וגם לא רוצה לכפות על עצמי מעשים, תחושות ואמונות שמצטיירות לי כשגויות ומוטעות.

לפי ההיגיון ולפי איך שהדברים נראים, אני צריכה להיות בטוחה בעצמי, במה שאני, במי שאני ובאיך שאני - ולאהוב את זה, מבלי להסתפק בלחיות עם זה ובלהתמודד עם זה.

לרוב אני שומעת את כל מה שאני רוצה לשמוע, ובכל זאת אני לא מסוגלת להאמין.

אני לא רואה את היופי הזה שאנשים מדברים עליו (אנשים שהם לא לחלוטין אובייקטיבים, אבל ניחא), אני לא תופסת מעצמי מי יודע מה רקדנית אף על פי שזכיתי לשמוע את זה מהמורה שלי היום, אני לא מסוגלת לקבל את עצמי או אפילו להסתפק בי ואני לא מאמינה כשאומרים לי כמה אני ככה וכמה אני כזאתי.

"את מוכשרת בטירוף אבל הבעיה היא שאת היחידה שלא יודעת את זה," היא אמרה לי, ואני מצד אחד שמחתי לשמוע, ומצד שני בכל זאת לא הייתי מסוגלת להסכים עם זה. אני לא יודעת אם זה נכון שאני מוכשרת בטירוף, אבל אני יודעת שאם זה נכון - אני בהחלט לא מודעת לזה.

אני לא מצליחה למצוא את הסיבה לקבלת הזכות הזאת לקיום שלי.

אני א מסוגלת להיות סלחנית כלפי עצמי, ואני לא מסוגלת להשלים עם העובדה שאולי אני באמת שווה משהו.

אני עדיין בטוחה שאני סתם אדם מיותר בעולם, שאני לא טובה כמעט בשום דבר ושאני לא שווה את האוויר שאני נושמת, ובסופו של דבר אני לא מצליחה להפסיק להיות בטוחה בזה כי זה לא נראה לי שגוי.

(בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר באדם אחד [בי])