תחרות סיפורים עם סוף מפתיע, למעריב לנוער. קישור לבלוג תחרות.

מאת: מורן אלבז.

בשיעור הרישום, אהבתי להביט בו ממושכות ולבחון את תנועת גופו והבעות פניו.

2 אוזניות היו מחוברות לאוזניו וגרמו לו להתנתק מהכול ולהתרכז באובייקט אותו הוא מצייר.

ידו אחזה בעפרון באופן משוחרר וזורם וצייר קוים נקיים וחלקים.

שיערו השחור הארוך היה אסוף בגומייה שחורה דקה ועניו הכחולות  האפלות היו משוטטות בין הדף שעליו צייר לבין האובייקט שבחן לעומק.

לעיתים הייתי מסתכלת על שפתיו החושניות ומדמיינת אותן מבקשות לנשק אותי.

אחרי שסיימנו את תרגיל הרישום, ניגשתי אליו כדי לראות מה הוא צייר.

"אתה כ"כ מוכשר!" פלטתי בלי לחשוב.

"תודה" ענה בחביבות וחייך חיוך שחשף את שיניו.

הוא ביקש לראות את הציור שלי, וזה גרם לי מבוכה, כי אני לא מוכשרת כמוהו.

להפתעתי הוא דווקא אהב את ציורי והחמיא לי עליו. הרגשתי ממש מפגרת כשחשתי שאני מסמיקה לידו.

"אני מורן" הוספתי פתאום בלי שום אזהרה

"אני רותם, נעים מאוד" וחייך  אלי שוב.

הצלצול שנשמע לפתע קטע את שיחתנו.

כולם בכיתה אספו את חפציהם, ואני תחבתי את ציורי אל התיק והייתי בדרכי לצאת מהכיתה וללכת הביתה.

הוא הופיע פתאום מאחורי והציע בחביבות "את רוצה ליווי הביתה?"

הנהנתי בראשי לחיוב ומיד חייכתי.

ההליכה אלי הביתה נמשכה כ-20 דק', אך זה הרגיש לי כמו נצח.

דיברנו בעיקר על אומנות, אני לא חושבת שהיה לנו על משהו אחר לשוחח  עליו.

כשהתקרבנו אל ביתי, הוא אמר "טוב, מורן, ניפגש מחר בביה"ס". נופפתי לו לשלום ואז הוא הלך.

ביום למחרת בהפסקה הגדולה, ראיתי אותו עומד בחצר האחורי של בית הספר המכונה "אמפי".

תלמידי התיכון נהגו להתקהל שם בהפסקות.

כשהבטתי בו, פתאום הבחנתי שהוא היה שונה משאר התלמידים בתיכון.

הוא נישא לגובה 1.90 בערך, ועורו היה בהיר מאוד, כמעט לבן.

סגנון לבושו היה יוצא דופן, לבוש שנראה כאילו הוא לקוח מתקופה אחרת.

הוא חש בנוכחותי פתאום וסימן לי עם היד להתקרב.

ניגשתי אליו, התיישבנו על אחת המדרגות של האמפי. אחרי דקות אחדות הצטרפה אלינו חברה סקרנית שלי והמשכנו לשוחח על כל מיני דברים.

לאט לאט המעגל החברתי התרחב. היינו שם אני, רותם, החברה הסקרנית ועוד 2 חברות אחרות וגם ידיד שלי היה איתנו.

לא משנה איזה נושא שיחה העלנו, הוא היה בקיא בהכל והוציא מפיו משפטים שנונים ביותר.

כנראה שלא רק אני שמתי לב לזה, היו עוד מבטים נדהמים שהופנו אליו.

הוא הסביר את עצמו וטען שהנושאים שנלמדים בבית הספר, הם נלמדים באופן שיטחי ורדוד, והוא אוהב להרחיב את אופקיו בבית, בקריאת ספרים בנושאים שונים.

בתום ההפסקה נשמע הצלצול שגרם לנו לעמוד על רגלינו. רגע לפני שכל אחד התפזר לכיתתו, הוא המשיך עוד משפט מהנושא עליו דיברנו.

כשסיים, הוא הסתכל על חבריי והשחיל "להתראות" אח"כ הוא התקרב אליי, נישק אותי, והלך לו בנינוחות.

כל זה קרה מהר מידיי שחשבתי שדמיינתי את זה.

מבטיהם המופתעים של חבריי, גרמו לי להבין שאני לא הוזה, וזה באמת מה שהוא עשה.

במשך דקה ארוכה קפאתי מהלם שתקף אותי, ונשארתי פעורת פה.

למחרת, חיכיתי לו כדי להתנפל על התנהגותו גסת הרוח.

אך כשראיתי אותו, הכול כאילו נשכח ממוחי ולא הייתי עוד נרגזת.

הוא חייך אליי וחשף את שיניו הלבנות, וניביו החדות נצצו באור השמש.

הוא חיבק אותי עם יד אחת, וכאילו הסניף את ריח צווארי.

אפו דגדג את צווארי וגרם לגל של זרם לעבור בגופי וליבי החסיר פעימות מהתרגשות שהציפה.

נשארתי עומדת מאובנת, ואז הפציר "יש לך ריח טוב".

פלטתי "תודה" בעודי מהרהרת, כמעט בטוחה שלא התבשמתי כלל.

אני נורא חיבבתי את רותם, ותמיד אהבתי להביט בו בהפסקות או בטיולים משותפים של מגמת אומנות.

הייתי כיתה י', בדיוק כשנכנסתי למגמת אומנות.

והוא היה בוגר המגמה, בשכבה י"ב.

כל טיולי אומנות וערבי הרישום היו מתקיימים יחד בין כל תלמידי המגמה.

הניבים שלו מאוד סיקרנו אותי, ממש כמו ערפד אמיתי.

אבל נורא התביישתי לשאול אותו משהו לגבי זה. זה היה מטופש מצידי לעשות זאת.

מעולם לא ייצא לי לפגוש ערפד אמיתי, אלא רק קראתי עליהם בספרי פנטזיה, כמו "דמדומים" או בסרטים על ערפדים.

פעם אחת טיילנו יחד בהפסקה בתוך מבנה בית הספר..

אני לא זוכרת כ"כ על מה דיברנו, לפתע הוא הדף אותי לקיר מול חדר המורים, והתקרב אליי בפראות.

אני מיד נרתעתי וניסיתי להתנגד לו.

לא כ"כ הצלחתי, כי הוא היה ממש חזק, למרות מבנה גופו הרזה.

שתי ידיו הדחיקו לקיר בחוזקה את שתי ידיי,  וראשו מיהר להגיע לצווארי.

נתקפתי חרדת אימים, וצעקתי: "מה יש לך? אתה רוצה לאכול אותי?"

אז הוא השיב: "לא. אני רוצה לשתות אותך".

זה היה נשמע כמו בדיחה משעשעת מצידו אבל ממש לא צחקתי מזה.

השתוללתי וניסיתי להשיב מכת התקפה שלמדתי כדי להתגונן על עצמי.

לא הצלחתי להיזכר בשום דבר, אז ניסיתי לשלוח בעיטה לאשכיו, כדי שירפה ממני את האחיזה ואוכל לנוס על נפשי.

לא ממש הצלחתי להזיז את רגליי, מסתבר שגם הן היו מקובעות בגלל עמידתו האיתנה.

תוך כדי המאבק שלי, ניסיתי להרחיק את ראשי משפתיו, הנואשות לצווארי.

כל זה קרה באמצע ההפסקה, במסדרונות בית הספר, מול חדר המורים.

הייתי מרוכזת במה שקורה לי, ולא שמתי לב שבנים התחילו להתקהל סביבנו.

הם החלו בקריאות "אונס! אונס! אונס!.." בצורת לגלוג.

זה אפילו לא היה מצחיק.  האמת שזה היה מאוד מביך.

לבסוף הוא עזב אותי בבת אחת, וחייך חיוך אדיש ונינוח.

ואני התנשפתי כמישהי שהתאבקה עם מישהו חסון ממנה.

לא נשארתי שניה אחת שם, ומצאתי את עצמי רצה הרחק הרחק.... הביתה.

וזו ההוכחה שלי שהגשתי את זה בתאריך 18.1.2009, דקה לפני חצות.

http://img228.imageshack.us/img228/8417/66928596je5.jpg

הערות שלי על הסיפור, עקב התגובות הפוגעות שנכתבות כ"ללא שם" -

אני רציתי להשתתף בתחרות, לא איכפת לי לא לנצח, אבל לפחות להגיד לעצמי ש.. הנה, ניסיתי.

ניסיתי לכתוב עלילה, אבל לא הצלחתי לחשוב על שומדבר אחר חוץ מטילי גראד, שנכנסו אליי אפילו לסיוטים בלילות.

ביליתי רוב היום בחשש לשמוע שוב את האזעקות, ולחוש שוב את הפאניקה לרוץ לממ"ד ולקוות שזה לא ינחת על גג ביתי.

ואחרי ההפסקת האש שהיה, אתמול היה לי שקט נפשי, סוף סוף חשתי הקלה ש.. זהו. זה נגמר.

ואתמול זה היה היום האחרון להגשת הסיפור. 18/1.

אני מודה שאני התאהבתי בסרט "דמדומים" והתחלתי להתמכר לספר דימדומים, ובקרוב לכל הטרילוגייה.

מי שקרא גם את הספר, יכול לראות שצורת הכתב שלי, האוצר מילים שלי, דומה לספר "דמדומים".

אבל לא גנבתי משם את העלילה.

תפסיקו להגיד שאני גנבתי את העלילה מדמדומים, כי אני נשבעת שאני לא גנבתי.

כתבתי את הסיפור, על דמות אמיתית שהכרתי בתיכון, בשם "רותם" ממגמת אומנות.

והוא באמת היה עם עור בהיר, עניים כחולות, שיער שחור ארוך, בגובה כמעט 1.90 בכיתה י"ב.

והוא באמת היה לבוש בצורה יוצאת דופן/מוזרה, לבוש גוטי כזה.

ובאמת היו לו ניבים חדות כמו של ערפד. היו כאלו שריכלו עליו וצחקו עליו, אבל אותי זה דווקא עניין.

ובאמת באמת שהוא עשה לי את הקטע המפחיד הזה באמצע מסדרונות בית הספר, והרגשתי מותקפת.

הדבר היחידי שהמצאתי בעלילה, זה שהוא היה חביב כ"כ ושהתאהבתי בו.

כי אני אפעם לא התאהבתי בו. הוא היה שרוט. כמו שקראתם, הוא נישק אותי סתם ככה והלך לו בטבעיות.

פעם אחת אפילו הוא רב איתי מכות והוא ממש הכאיב לי. כאילו הוא התמודד מול גבר ולא מול נערה בכיתה י'.

אז תעשו לי טובה ואל תגידו לי גנבת, אוקיי?

ומי שהיה במקיף ז', בטח זוכר את השמועות על "רותם האפל", "רותם הערפד" או "רותם הפריק"

הוא היה מיוחד, והחלטתי לכתוב עליו סיפור, בשהראה של דמדומים.