אני יושבת עם עצמי וכבר לא יודעת מה לחשוב.

איך נפרדים מחבר?

אני נכנסת לפייסבוק לפרופיל שלו.

יודעת שאין יותר מי שיעדכן אותו ובכל זאת נכנסת.

מה כבר אמצא שם חדש??

בוהה בתמונה שפורסמה על הפטירה שלו.

זה לא אמיתי. זה משה. עם החצי חיוך. זה לא הגיוני.

הבכי של אמא שלו מהיום לא יוצא לי מהראש.

זעקת אם שהרעידה את כל בית העלמין.

ואני שוב נכנסת לפייסבוק.. מחפשת תמונות, מחפשת להיזכר בכל פיסה.

מצטערת לראות שבמהלך ה12,13 שנים היכרות שלי איתו... ארבע שנים אחרונות בקושי נפגשנו/התראינו.

הפעם האחרונה היתה בחתונה של סיוון.

כעסתי עליו, על ההתנהגות שלו.. בשיחה שטחית איתו הרגשתי שדעתו לא היתה צלולה.

אז התרחקתי.

עצוב לי בדיעבד שהתרחקתי.

אני לא הייתי שם בשבילו בתקופה האחרונה ומסתבר שהרבה מהחבר'ה לא.

אולי הרגיש בודד?

אולי הרגיש שכולם שכחו אותו?

אולי פחד שבלי הסמים האלו הוא לא שווה כלום?

פשוט הלך לישון ולא להתעורר.

אני יושבת עם עצמי בבית.. מנסה לעכל. מנסה להבין,

איך מתאבלים על חבר?

מנסה לשמוע שירים שמזכירים לי אותו..

את הזכרונות היותר מצחיקים וכיפיים איתו.

למרות שהם היו ממזמן.

אנחנו נזדקן. והוא ישאר לעולם בן 27.

עם התמונה הזו מהפייסבוק.

בכל שנה ב-כ"ד בניסן תהיה לו אזכרה.

לאותו המשה שחולם להיות רזה, ושיהיה לו שיער חלק ומושלם.

זה שתמיד הקשיב לנו עד הסוף, זה שתמיד זרם כשרצינו להיפגש.

עד אתמול בצהריים הוא לא היה חסר.

ועכשיו מוזר לי לחשוב שהנשמה שלו מרחפת מעלינו.

שהוא היה איתנו שם היום בהלוויה.

אני פורקת כאן בבלוג כי קצת קשה לי להתמודד לבד. 😔

-טיול שנתי האחרון , סוף י"ב

-יום הולדת 19 למשה

-עושה סלפי מהטלפון שלי, בזמן שעשינו מייק-אובר לאריק. 

מרכז ביג, 06/2014