קצת יותר משנה עברה מאז פוסט הסיכום האחרון, שכלל רק חלק אחד ממה שרציתי להעלות על הנייר, ולמרות שהפוסט ההוא דורש סגירה, לא זו המטרה שלשמה הגעתי חזרה לכאן.
לא בכל יום נהרג מישהו שהוא קרוב אלייך.
אמנם עם הזמן נעלמים לאט לאט האנשים המבוגרים בחייך, נפטרים לעת זיקנה, אבל במקרים הללו יש כל כך הרבה זמן להתמודד מנטלית עם מה שהולך לקרות. עוד הרבה לפני שהם מתים, כבר הרבה זמן שאתה רואה בהם "מתים מהלכים", שבבוא העת, מגיעים בצורה בלתי נמנעת אל הקבר.
ערן, לא באמת היינו קרובים במהלך כל התואר.
ראיתי בך בחור מוזר כשהתחלנו ללמוד יחד, ואני חושב שאתה ראית בי איזה סוג של ערס (לייט) ירושלמי. אני חושב שהנטייה שלי לרצות לגרום לאנשים להעריך אותי היא זו שגרמה לי לרצות להתחבב עליך, לגרום לך לראות שאני בן אדם אינטליגנטי ומשכיל, ולא רק צ'כצ'ך שיודע לדבר בשפה נמוכה.
בשנה ב' הביא אותנו הגורל להיות היחידים שלוקחים את הקורס בNAND (מאחר ושנינו לקחנו את קורס הקיץ בC והיה לנו חופש מקורס תכנותי). היה זה אך טבעי שנעשה את התרגילים יחד מאחר ותלמידי ביולוגיה חישובית תמיד דובקים זה בזה. בתקופה הזו, בה יצא לנו לעבוד הרבה ביחד, יצא לי להכיר את אורחות החיים שלך, את האידאלים שלך, ולהבין שהיה בסיס לוגי עליו התבססו המוזרויות שלך, שהצליח לעמוד איתן מול הנורמות הפופולריות הנהוגות בחברה. ידעת שאתה עוף מוזר, אבל לא היה איכפת לך, ואפילו היית גאה בכך.
בימים אלו ממש, בהם אני מגבש את השקפת עולמי לגבי האושר האנושי, אשר על פיה האושר נקבע על פי הטוטליטריות שבה סדר מדומיין (ראה ערך "יובל נח הררי") מורכב עוטף את היצור האנושי, אני מבין שהצלחת להגיע לאושר שלך בכך שעטפת את עצמך בעולם אידאלי, ולמרות שהבועה שבה חיית הייתה נתונה להתקפות בלתי פוסקות של הנורמות המקובלות של העולם החיצון, הצלחת לסגור בהצלחה את החורים שנפערו ולהשאר אטום בעולמך האידאלי.
אני מאמין שהפאזה האחרונה של היחסים בינינו החלה כשישבנו במושבה 54 בשלומציון, יחד עם כל החוג כשהיינו לקראת סיום הלימודים. ישבנו בקצוות המרוחקים של השולחן, ולא יצא לי במהלך הארוחה לדבר איתך על התוכניות שלך לעתיד, כמו שעשיתי עם כל אלו שישבו לידי. בשלב מסויים נשארת בין הבודדים שלא ידעתי לגביהם מה יהיו מעשיהם בשנה הקרובה, וניסיתי לסמן לך להתקרב כך שנוכל לדון על כך. כמעט מיד לאחר מכן, ניגשת אליי,
(...הפסקה, לאחר שאני מדמיין את הרגע הזה, אני לא מצליח לעצור את הדמעות)
כרעת לידי, ושאלת אותי מה התוכניות שלי לשנה הקרובה, ואמרת שאפילו לא שמת לב שקראתי לך, שפשוט התעניינת במה אני הולך לעשות, צירוף מקרים שכזה...
אחרי שגילינו ששנינו פשוט לא יכולים להמשיך לחיות במתאר הנוכחי של הלימודים, ושאנחנו חייבים הפסקה כדי להמשיך לתואר שני לאחר מכן, שמחנו שלא נהיה לבד כשנתחיל תואר שני, שנוכל להמשיך להיות שותפים גם בהמשך הדרך.
רק כשאתה מתקרב לסופה של תקופה, כמו סוף לימודים למשל, אתה יכול לראות בבהירות מי הם האנשים שישארו איתך בהמשך החיים, ומי הם האנשים שהולכים להתפוגג במהרה מחייך. ערן, אתה היית אחד מהאנשים האלה שהתכוונתי להשאר איתם בקשר.
במהלך התואר הצלחנו להתחבר למרות ההבדלים במנטליות בינינו, ומצאנו שפה משותפת בינינו. במהלך השנה השלישית כבר התכתבנו פה ושם בצ'ט של המייל, ולקראת סוף השנה השלישית כבר יכולנו לדבר חופשי, והיה חשוב לי לכלול אותך באירועים המצומצים שארגנתי. מאוד שמחתי שהגעת אליי ליום ההולדת ולחנוכת הבית לשמוח איתי יחד.
בסופו של יום, למדתי לאהוב אותך כבן אדם, ולמרות שזה לא משנה דבר, מעניין אותי מה אתה חשבת עליי בימיך האחרונים.
(שוב הפסקה...)
הגעת לחנוכת הבית יומיים בערך לפני שטסת, מאוד שמחתי שהצלחתי לתפוס אותך לפני שטסת להודו, ובשמחה ביטלת פגישה עם גיל ורון בקולנוע כדי שתוכל להגיע אליי עם כולם, כנראה שגם לך היה חשוב למרות הכל.
נפרדנו בחיבוק, שבו איחלתי לך שיהיה לך טיול מהנה, אבל הכי חשוב שתשמור על עצמך, ושתחזור בריא ושלם.....
אני בטוח שהקשבת לעצתי, אבל לעולם לצערי, היו תוכניות אחרות בשבילך.
ערן כהן, מי יודע כמה גבוה (עבורך) היית מגיע, מי יודע איזה קשר היה מתפתח בינינו,
יהיה זכרך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
