קר/חם לי, משעמם לי, אכלו לי,שתו לי...

לפני כמה שבועות עלה בשיחה ביני לבין בת דודה שלי עניין הקמטים.

הבחורה בת 24 ומשתמשת בכמות קרמים בלתי אפשרית (זה נגד השמש, זה נגד הקמטים, זה נגד הנפיחות בעיניים)-לעזאזל. אני בקושי שמה קרם לחות או מנקה את הפנים בג'ל ניקוי אחרי מקלחת ואני כמעט בת 27.

אם אני מתעמקת בפנים שלי אני יכולה למצוא ניצנים של קמטים – במצח (כמו שקוראים לזה קווי חוכמה, שמעתם על זה?) ובצידי השפתיים – סימני חיוך.

אני דווקא מאוד מסמפטת את הקמטים האלו.

בינתיים אני מרגישה שאני משתבחת עם השנים – גם חיצונית וגם פנימית. אני לא מתכוונת לעשות כאן השוואה ליין כי אני לא מבינה בזה וגם לא אוהבת את הטעם של יין כל כך (וודקה זה ללא ספק עדיף מבחינתי) אז אל תבדקו אותי.

אתמול היה לי כאב ראש אטומי, עברתי שוב על פרטי העבודה שהציעו לי והבנתי שאני לא כל כך מעוניינת במשרה שאליה הייתי צריכה לגשת למבחן הערכה אתמול- אז הודעתי להם בבוקר על ביטול.

בינתיים – הקדמתי לי תור לרופא שיניים להיום בבוקר (זה ביג דיל לא כי אין לי סתימות כי יש לי ה-מון, אלא בגלל שזה לנסוע לרופא שלי מגיל 11 בדרום רק בשביל סתימה בגלל שהוא לא מטרטר כמו האחרים מהניסיון שלי והזריקות שלא לא כואבות בכלל.),

בערב אנחנו קופצים לאהוד בנאי במבצר שוני בבנימינה (ממש מעניין אותי איך שם ואם אני אצליח לשרוד את ההדרן ולבטל את התזכורות שנרדמתי בפעם הקודמת),

מחר ניקיונות וסידורים ובערב מפגש ברחובות של המשפחה של החבר – כבר בחרתי מה ללבוש, מקווה שזה יקצור קצת מחמאות

ומחרתיים מסעדה רוסית – לדוד שלי יום הולדת 60 (כמו שאמרתי – חוויה אנתרופולוגית, יהיה מעניין).

ביום ראשון ושני סיכמו איתי סופית על מילואים ,

יום שלישי (בתקווה שיצרו איתי קשר לפני) אני אמורה לעבור מרכז הערכה של בנק מזרחי באדם מילא בת"א

ומיום רביעי (אם אני אצליח לסגור את זה היום)עד יום שבת אנחנו אמורים להיות בים המלח.

זה מצחיק איך הפכתי לבנאדם כזה מתוכנן, פעם הייתי הרבה יותר ספונטנית, גם עכשיו אני יכולה להיות אבל פחות בגלל כל התכנונים האלו. אין רגע דל.

אני יודעת גם איך הפכתי לכזו – אני מטבעי בנאדם שלא זוכר דברים ובגלל זה מכיתה י' או י"א התחלתי לרשום ביומן (רגיל לא יומני היקר) כל דבר שאני אמורה לזכור (ימי הולדת למשל) או יכולה להגיע אליו (הופעות, מסיבות..).

זה היה פחות רלבנטי בשנים האלו אבל מאז שקיבלתי רשיון (שזה קרה בגיל 19 בשנה הראשונה שלי של העתודה בעצם) פתאום נוצרו לי חיים אחרים  כל הזמן הייתי עסוקה, בעיר כזו או אחרת (תמיד התחברתי לאזורים אחרים מהעיר שלי, בעיקר מרכז – ראשון וכאלו).

מאז שיש לי חבר המצב של התכנון החמיר כי אני רוצה ללכת למלא הופעות, הצגות, סרטים (לפעמים גם מוזיאונים).

בהתחלה הוא נבהל מהעניין ועכשיו הוא מקבל את זה בברכה כי הוא יודע שאם מדובר במשהו שאני מעלה אז זו רק הצעה ולא חובה, שזה בסדר אם אנחנו מתכננים משהו והוא לא קורה (לעומת אנשים שמטבעם מתכננים ואז זה כן ביג דיל) , שיש דברים שאנחנו מזמינים אליהם כרטיסים מראש (ובמקביל בודקים אם אפשר לבטל) ויש כאלו שאני סתם רושמת ביומן כאופציה.

בקיצור מעטים השבועות שאנחנו לא יוצאים בהם בכלל. די ספורים האמת, מתיש אבל לטובה.

פעם ב.. אנחנו מכריזים שלא יוצאים מהבית ושאם רוצים יכולים לבוא אלינו (לצערי זה לא עובד ואנשים לא מתים להגיע עד נתניה סתם לקפה- די מבאס כי הייתי שמחה להמשיך לבדוק ולשפר את כישורי כמארחת).

אני יודעת שהשיר לא קשור אבל אני כל כך אוהבת אותו אז תתמודדו:

שוב
חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.

היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש...
גם לך היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב...

חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום!

היה לך קשה,
ואת לא מתלוננת,
את הרי יודעת ש...
שגם לי היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל - כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב...
שוב...

בכל אופן אני צריכה לאכול ארוחת בוקר כמו שאני אוהבת (לאכול בשאנטי בלי לחץ איזשהוא קורנפלקס עם חלב ) ולהתארגן לנסיעה לדרום לרופא שיניים...

אז יום טוב שיהיה לכם, הסוף שבוע מתחיל כנראה כבר עכשיו...

אז בינתיים – להית'

אילנה.