אז המם הזה שרץ בשבוע האחרון - לא ברור לי מתי זה השתנה, כי זה התחיל עם תמונות הפרופיל, הראשונה והאחרונה, ועכשיו זה שולח אנשים לחפש תמונה מלפני עשור ולהצמיד אותה לתמונה עכשווית - ניסיתי כמה פעמים לזרום עם העניין, אבל זה פשוט לא עובד.

אני פותחת את התיקיה של 2009, ויש לא מעט תמונות שלי מהשנה הזו, אבל הן קשות. השיער שלי ארוך ואדום ומהמם, הכי יפה שהיה אי פעם, אבל בכל התמונות אני רואה את הכאב. יש כמה שזה פחות בולט, תמונות שבהן אני מחייכת או צוחקת - אבל זה רק פחות, זה עדיין שם.

כל התמונות השמחות היותר צולמו עם ג., ע"י ג. אני חושבת שזו היתה השנה הכי פוריה שלנו - היינו בסביון, בגן הבוטני, בחוף הכרמל, בנחלה, בפארק וולפסון ובעוד המון מקומות שאני אפילו לא זוכרת, כי היו כל כך הרבה. 

אני זוכרת את היום בסביון. זה היה ממש בתחילת השנה, השנה שהתחלתי באימה מטורפת בגלל התביעה, וביקשתי, או שהיא הציעה, יום  של כיף כדי לא לחשוב על זה. אני זוכרת המון דברים מהיום הזה, כי הוא היה נפלא, אבל אני גם זוכרת איך הרגשתי בסופו - שוב לבד, לא יודעת איך להתמודד עם הבדידות ואך לא להיאכל מבפנים. 

עוד לא היה לי מושג בכלל מה קרה לי, אולי רסיסים של הבנה פה ושם, אבל החור השחור הזה כבר אכל אותי מבפנים ורוב הזמן הייתי כל כך לבד ופחדתי. את הבדידות והפחד האלה אני רואה בתמונות - את ההבדל הלא הגיוני הזה בין תמונות שצילמתי את עצמי, לבד, לבין תמונות שג. צילמה כשהייתי איתה. כל התמונות שלי לבד אכולות עצב. כמו עש שהתיישב עליהן ונגס בקצוות, הכל מלא חורים של כאב ופחד ועצב; זה הבוקה ברקע של התמונות, זה מה שנמצא לי בעיניים, זה בין השערות האדומות, זה בכל מקום. חלק מהתמונות האלה מכאיבות לי פיזית ממש כי אני מרגישה שוב את הבדידות והכאב רק מלהסתכל בהן. איך אני יכולה להעלות תמונה מהשנה הזו ולהשוות.

אולי שנה הבאה. 2010 כבר היתה טובה יותר.