מה שאני הכי צריכה, הכי צריכה בעולם כרגע, זה אישור חיצוני. שמישהו מבחוץ יגיד לי שאני לא מגזימה, שאני לא ממציאה, שאני לא משייכת הגדרות חזקות מדי לסיטואציות חלשות מדי. אני חיה בפחד תמידי מהרגע של הסטירה, והדבר היחיד שיפיג את הפחד הזה הוא שמישהי אובייקטיבית לחלוטין תבוא ותגיד לי: זה נכון. זה מה שקרה.

כי אני לא מסוגלת. אני יכולה לכתוב את זה. אני מתקצרת בווטסאפ לנשים נפלאות שהן חלק מחיי את החלק הזה בחיי וכותבת: יצאתי ממערכת יחסים מתעללת. להגיד? בקול? הייתי נשואה פעם. התגרשתי. המילים האחרות לא יוצאות.

אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי אחרי שהבנתי, אחרי ששחזרתי חוויות, אחרי שקראתי חוויות של אחרות והזעזעעתי עד עמקי נשמתי ואז פתאום הבנתי שגם לי זה קרה והתעלמתי עד עכשיו - - - אני קוראת וכתוב שם: אונס. הוא אנס אותי. 

אבל זה לא כתוב הרבה. 

בפוסטים החדשים יותר, אלו שכבר נמצאים בפלטפורמה אחרת, גם זה לא כתוב אם זה עליי ישירות. אני יכולה לכתוב (ולדבר) על ג'סיקה ג'ונס, על העימות עם האנס, אני יכולה לכתוב על עשרות מקרים אחרים ולהגיד את המילה אונס בכל הטיותיה האפשריות - חוץ מאשר עליי. כשאני מנסה להסביר מה הוא עשה לי אני נאלמת. 

שזה מגוחך, כי הפחד שלי מלהגיד את זה בקול מגיע מהפחד שזה יהפוך לאמיתי יותר עם הדיבור. כמו כישוף, שעל הנייר אין לו כוח אבל ברגע שתתחילי לדקלם את המילים משהו יתחיל לקרות. ומהצד השני, אני צריכה, אני חייבת, לשמוע את זה בקול, בקול אובייקטיבי, כדי לדעת שלא דמיינתי, שאני לא מגזימה, שזה היה אמיתי. 

איך את יכולה בכלל להתגבר על משהו בלי לדעת בוודאות שהוא אמיתי? 

אני כותבת שוב את המילים המפורשות ואני רועדת, למרות ששקט. איך בכלל אני מסוגלת לפתוח את הפה ולהגיד - 

תגידי. תגידי כבר. תגידי כבר נו תגידי, זה קרה וזה לא ישנה את המציאות אם תמשיכי לבלוע את המילים. תגידי תגידי תגידי

א ו נ ס

לא יכולה. לא יכולה לא רוצה לא מסוגלת. לכתוב זה קל. זה ללחוץ על מקשים באצבעות זריזות עוד לפני שהמחשבה מסיימת להתהוות. לדבר זה משהו אחר. בשביל לדבר המחשבה צריכה לעבור דרך כל כך הרבה צינורות. כל כך הרבה שרירים צריכים לזוז, כל כך הרבה אוויר צריך להינשם. כל כך הרבה קול צריך להיזרק החוצה. זה חזק מדי. 

איך מוציאים את האמת לאור כשהיא מסרבת להיאמר, רק להיכתב? 

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, אני יושבת, עוצמת עיניים, ומישהי שאני לא מכירה עומדת מולי ואומרת: אני מבינה. הוא דרך עלייך, הוא מעך וסחט ופירק ושבר ואנס. הוא אנס אותך, ואת לא ידעת ואת לא ידעת איך לצאת מזה. 

איך לצאת מזה. איך את יוצאת מהסיוט שגורמת ההבנה שהיית כלי. לא אישה, לא בחורה אנושית עם רצונות ורגשות, כלי. חפץ שקיים רק לשימוש שלו, לסיפוק שלו. חפץ. חפץ חפץ חפץ. איך מישהו יכול לגרום לך להרגיש כל כך חסרת חשיבות עד שכבר אין לך דם ונשימה ואת רק דוממת. חי צומח דומם. חפץ.

אני נזכרת בסיטואציות שבהן הייתי אומללה, או נרגשת, או מפוחדת, ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי עם מי להרגיש. רק לו היה מותר להרגיש. אם הרגשתי משהו הוא מיד היה מרגיש יותר, כדי שאצטרך להפסיק להרגיש ואהיה חייבת רק להכיל את הרגשות שלו. לשלי לא היה מקום. בעיקר לא לכאב.

"תפסיק, זה כואב לי"

"רק עוד קצת, אני קרוב"

"אבל כואב לי"

"עוד מעט נו"

" תפסיק, בבקשה, זה כואב"

"הנה, אני גומר"

מאיפה זה הגיע עכשיו? למה הייתי צריכה להיזכר בזה? לא חזרתי לרגעים האלה שנים, למה עכשיו. למה אני צריכה עכשיו לזכור את כל הפעמים שביקשתי, שכאבתי, שהתחננתי, שאמרתי - עד שלמדתי לשתוק, כי לדבר ממילא לא עזר. 

אולי בגלל זה אני לא מצליחה לדבר גם עכשיו. קשר השתיקה חזק מדי. 

ואולי זו הבושה. איך אני יכולה לתת שם כזה נורא למשהו שהייתי חלק ממנו? שניסיתי מעט מדי וקצת מדי ומעט מדי זמן לעצור? לימדו אותי בחיים שאונס זה מישהו זר שקופץ עלייך בחוץ. וכוח. הרבה כוח. לא לימדו אותי שזה יכול להיות גם מישהו שאני מכירה, שאוהבת?, מישהו שאני אמורה לרצות בצורה הזאת אבל לא מצליחה כי הוא תמיד תמיד תמיד תמיד מכאיב לי. לא לימדו אותי איך לזהות שהפגם לא אצלי גם כשאומרים לי שהוא כן.

הוא רצה שאעשה ניתוח. אני הקטנה, שתמיד כואב לה בבדיקות, לא הייתי מספיק קטנה עבורו. אמרתי, אבל זה ניתוח שעושים לנשים אחרי לידות, כדי להחזיר למצב שהיה, והוא אמר, אבל ככה יהיה לי כיף יותר, קל יותר, אני ארגיש יותר, את לא רוצה?

לא רציתי. גם ככה הוא הרגיש הכל, למה שארצה שהוא ירגיש יותר.

אני רועדת ולא קר לי, אבל זה מתחיל מהכתפיים ומתפזר אל הגב ואל הזרועות עד שלפעמים האצבעות לא מוצאות את המקלדת. למה אני זוכרת את כל הדברים האלה עכשיו. אני צריכה להפסיק לזכור. 

אולי מישהו יזכור במקומי. אולי מישהו יקח לי את הזכרונות ואת הכאב, ישים בקופסה קטנה ויתייג אותה "אונס", ואז יהיה לי שקט ואני סוף סוף אדע שזו לא רק אני שקוראת לזה ככה, שזה באמת מה שזה היה.

בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.

when you're a kid, you watch all those Disney movies and think love is that thing that ends up all the bad things and happens within a kiss at the end of the movie. you think it means The End. a happy ending, but still - the end.

then you grow up a little and you start reading. that's about the same time you start having dreams, and one of them includes beeing in love like in those books you read and those movies you see. big, shiney love that floods everything around you and shows everyone else what life is really about. and still, it's that thing that ends the movie. usually with a white dress and a I Do.

then something happens. you grow up. you turn from a kid into a teenager and then into a grownup and all within a few years. and all the bubbles you've been living in blow up. and you realise - there is no such thing as love. true love doesn't exist, Disney and all the other guys are just making it up. it's all a fake. that's when you start having wars with yourself and the world, when you figure you've been lied to for years and you want to take it all back and make it real.

in the end, you settle for understanding that even if love doesn't really exist like in the movies, you could still find someone fine enough to spend some time with, and that would be okay.

but then. oh then. then someday you get really lucky and you meet someone worthy enough and fall in love. and you suddenly realise why it's called falling, because it's the feeling you get when you walk down the street with that person you just learned to know and it suddenly hits you - you're in love. it's like a fall and it doesn't have an ending untill you hear the words I really really love you and then you land.

then one day you wake up, and all you can think about is this one person, and you get it - love really does exist. they weren't lying, the Disney guys and the writers. it was all true. the meaning life gets, as if you have something new to live for - and the complete knowing you have that this is the person you want to share your life with - and the feeling that everything is going to be alright once you're together - and the smiles - and the heart pounding - and everything - - it's there. it's all there. all you had to do was find the right person.

and then you realise the most amazing thing - nothing really ends with the kiss at the end of the movie; that's only the beginning. there's much more to it after that, and you're going to find it out for yourself. and that's totally something worth living for.

בכל זאת.

הקלוז'ר שלי כבר היה מזמן בעניין הזה. חשבתי שהכל סגור וחתום, ונמשיך להיות חברות-פייסבוק שיש להן כמה דברים במשותף והיסטוריה לא קצרה ביחד. אבל מסתבר שיום כיפור מעורר מחשבות גם בלב אלו שמשמעות היום לא עומדת מולם כמטרה, ועכשיו אני תוהה האם נכון עשיתי ששמרתי את כתובת הבלוג שלה וחזרתי להציץ שם בדיוק היום, כדי לגלות שהיא מצפה ממני להתנצלות. ואני חשבתי שכבר נתתי אותה אז.

אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל, לא מעבר לאותה שיחה שקיימנו אי אז לפני כחצי שנה, ושבה סגרנו את כל הקצוות וסיכמנו שאין יותר על מה להתנצל (!), אבל בכל זאת, בכל זאת זה צובט בלב.

בהתחלה הכרתי אותה. היא היתה מגיעה מדי פעם לחנות, גבוהה ודקה וחיוורת, וכל כולה אומרת מן אצילות כזו שקשה היה לי לפענח. פעם אחת הגיעה עם בעלה כדי לקנות משהו, ואחרי שהראיתי להם מפה ומשם במשך עשרים דקות, כבר הכרתי אותם כזוג. הוא עם כיפה על הצד, היא לפעמים עם חצאית ולפעמים עם מכנסיים, תמיד עם קוקו בצבע אגוז קצת מעל העורף. אחר כך גיליתי במקרה שיש להם ילדה, בת שלוש, ושהיא נמצאת בגן אליו הולכות גם האחייניות שלי. הבת שלהם נראית כמו ערבוב של שניהם, בהירה עם שיער האגוז של אמה, והעיניים המעט בולטות של אביה.

מאז אני רואה אותם לפעמים כשאני מגיעה לגן לאסוף את הבנות. לפעמים הוא, לפעמים היא. במסיבת הסיום של הגן ראיתי את שניהם. היא בת 27, אולי 28, הוא שנה-שנתיים מבוגר ממנה וטיפ-טיפה גבוה ממנה. הם מצטיירים לי כזוג חמוד ויפה, בלי יותר מדי גינונים והצגות, כמו משהו שיכול לשמש דוגמה לאנשים אחרים. יש בה משהו מאוד אצילי ובו יש משהו מאוד פשוט, וכשאני רואה אותם ביחד אני משתוקקת לדעת מי הם לבד, איך הם מדברים ומתנהגים, ואם אולי הבחורה הגבוהה הזו, עם הקוקו בצבע אגוז והבגדים הפשוטים, היתה יכולה להיות חברה שלי.