מה שאני הכי צריכה, הכי צריכה בעולם כרגע, זה אישור חיצוני. שמישהו מבחוץ יגיד לי שאני לא מגזימה, שאני לא ממציאה, שאני לא משייכת הגדרות חזקות מדי לסיטואציות חלשות מדי. אני חיה בפחד תמידי מהרגע של הסטירה, והדבר היחיד שיפיג את הפחד הזה הוא שמישהי אובייקטיבית לחלוטין תבוא ותגיד לי: זה נכון. זה מה שקרה.

כי אני לא מסוגלת. אני יכולה לכתוב את זה. אני מתקצרת בווטסאפ לנשים נפלאות שהן חלק מחיי את החלק הזה בחיי וכותבת: יצאתי ממערכת יחסים מתעללת. להגיד? בקול? הייתי נשואה פעם. התגרשתי. המילים האחרות לא יוצאות.

אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי אחרי שהבנתי, אחרי ששחזרתי חוויות, אחרי שקראתי חוויות של אחרות והזעזעעתי עד עמקי נשמתי ואז פתאום הבנתי שגם לי זה קרה והתעלמתי עד עכשיו - - - אני קוראת וכתוב שם: אונס. הוא אנס אותי. 

אבל זה לא כתוב הרבה. 

בפוסטים החדשים יותר, אלו שכבר נמצאים בפלטפורמה אחרת, גם זה לא כתוב אם זה עליי ישירות. אני יכולה לכתוב (ולדבר) על ג'סיקה ג'ונס, על העימות עם האנס, אני יכולה לכתוב על עשרות מקרים אחרים ולהגיד את המילה אונס בכל הטיותיה האפשריות - חוץ מאשר עליי. כשאני מנסה להסביר מה הוא עשה לי אני נאלמת. 

שזה מגוחך, כי הפחד שלי מלהגיד את זה בקול מגיע מהפחד שזה יהפוך לאמיתי יותר עם הדיבור. כמו כישוף, שעל הנייר אין לו כוח אבל ברגע שתתחילי לדקלם את המילים משהו יתחיל לקרות. ומהצד השני, אני צריכה, אני חייבת, לשמוע את זה בקול, בקול אובייקטיבי, כדי לדעת שלא דמיינתי, שאני לא מגזימה, שזה היה אמיתי. 

איך את יכולה בכלל להתגבר על משהו בלי לדעת בוודאות שהוא אמיתי? 

אני כותבת שוב את המילים המפורשות ואני רועדת, למרות ששקט. איך בכלל אני מסוגלת לפתוח את הפה ולהגיד - 

תגידי. תגידי כבר. תגידי כבר נו תגידי, זה קרה וזה לא ישנה את המציאות אם תמשיכי לבלוע את המילים. תגידי תגידי תגידי

א ו נ ס

לא יכולה. לא יכולה לא רוצה לא מסוגלת. לכתוב זה קל. זה ללחוץ על מקשים באצבעות זריזות עוד לפני שהמחשבה מסיימת להתהוות. לדבר זה משהו אחר. בשביל לדבר המחשבה צריכה לעבור דרך כל כך הרבה צינורות. כל כך הרבה שרירים צריכים לזוז, כל כך הרבה אוויר צריך להינשם. כל כך הרבה קול צריך להיזרק החוצה. זה חזק מדי. 

איך מוציאים את האמת לאור כשהיא מסרבת להיאמר, רק להיכתב? 

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, אני יושבת, עוצמת עיניים, ומישהי שאני לא מכירה עומדת מולי ואומרת: אני מבינה. הוא דרך עלייך, הוא מעך וסחט ופירק ושבר ואנס. הוא אנס אותך, ואת לא ידעת ואת לא ידעת איך לצאת מזה. 

איך לצאת מזה. איך את יוצאת מהסיוט שגורמת ההבנה שהיית כלי. לא אישה, לא בחורה אנושית עם רצונות ורגשות, כלי. חפץ שקיים רק לשימוש שלו, לסיפוק שלו. חפץ. חפץ חפץ חפץ. איך מישהו יכול לגרום לך להרגיש כל כך חסרת חשיבות עד שכבר אין לך דם ונשימה ואת רק דוממת. חי צומח דומם. חפץ.

אני נזכרת בסיטואציות שבהן הייתי אומללה, או נרגשת, או מפוחדת, ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי עם מי להרגיש. רק לו היה מותר להרגיש. אם הרגשתי משהו הוא מיד היה מרגיש יותר, כדי שאצטרך להפסיק להרגיש ואהיה חייבת רק להכיל את הרגשות שלו. לשלי לא היה מקום. בעיקר לא לכאב.

"תפסיק, זה כואב לי"

"רק עוד קצת, אני קרוב"

"אבל כואב לי"

"עוד מעט נו"

" תפסיק, בבקשה, זה כואב"

"הנה, אני גומר"

מאיפה זה הגיע עכשיו? למה הייתי צריכה להיזכר בזה? לא חזרתי לרגעים האלה שנים, למה עכשיו. למה אני צריכה עכשיו לזכור את כל הפעמים שביקשתי, שכאבתי, שהתחננתי, שאמרתי - עד שלמדתי לשתוק, כי לדבר ממילא לא עזר. 

אולי בגלל זה אני לא מצליחה לדבר גם עכשיו. קשר השתיקה חזק מדי. 

ואולי זו הבושה. איך אני יכולה לתת שם כזה נורא למשהו שהייתי חלק ממנו? שניסיתי מעט מדי וקצת מדי ומעט מדי זמן לעצור? לימדו אותי בחיים שאונס זה מישהו זר שקופץ עלייך בחוץ. וכוח. הרבה כוח. לא לימדו אותי שזה יכול להיות גם מישהו שאני מכירה, שאוהבת?, מישהו שאני אמורה לרצות בצורה הזאת אבל לא מצליחה כי הוא תמיד תמיד תמיד תמיד מכאיב לי. לא לימדו אותי איך לזהות שהפגם לא אצלי גם כשאומרים לי שהוא כן.

הוא רצה שאעשה ניתוח. אני הקטנה, שתמיד כואב לה בבדיקות, לא הייתי מספיק קטנה עבורו. אמרתי, אבל זה ניתוח שעושים לנשים אחרי לידות, כדי להחזיר למצב שהיה, והוא אמר, אבל ככה יהיה לי כיף יותר, קל יותר, אני ארגיש יותר, את לא רוצה?

לא רציתי. גם ככה הוא הרגיש הכל, למה שארצה שהוא ירגיש יותר.

אני רועדת ולא קר לי, אבל זה מתחיל מהכתפיים ומתפזר אל הגב ואל הזרועות עד שלפעמים האצבעות לא מוצאות את המקלדת. למה אני זוכרת את כל הדברים האלה עכשיו. אני צריכה להפסיק לזכור. 

אולי מישהו יזכור במקומי. אולי מישהו יקח לי את הזכרונות ואת הכאב, ישים בקופסה קטנה ויתייג אותה "אונס", ואז יהיה לי שקט ואני סוף סוף אדע שזו לא רק אני שקוראת לזה ככה, שזה באמת מה שזה היה.

אני בדרך כלל לא נוהגת להתייחס לסערות ברשת. לא באופן פומבי, בכל אופן. בחוגים הקטנים של של המשפחה והאנשים שקרובים אליי, והגבר היקר שלי שיודע בדיוק איך להקשיב, אני אומרת מה שיש לי להגיד, אבל אני לא אוהבת לפתוח דיונים ציבוריים מדי.

הבעיה היא שהפעם זה נחת עליי ברגע ובמקום ובזמן מאוד רגיש. וכמה שאני מנסה, אני לא יכולה להתעלם.

אז אני לא מתכוונת לצאת בראש חוצות הפייסבוק ולצעוק, אבל כאן, בבמה הפרטית האנונימית שלי, גם המילים הקטנות שלי יכולות להופיע.

שמעתי את שני השידורים. את הראשון, זה שבו היא* רומסת כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לבחורה המסכנה, ואת השני, שבו היא מתנצלת, לכאורה. במובן מסוים השני גרוע יותר. יש שם כמה משפטים שכבר לא יצאו לי לעולם מהראש. היא לא מתכוונת לפגוע בבחורות שבאמת עברו אונס, והיא לא מדברת כאן על אלו שבאמת חוו טראומה, אבל לה, הגדולה והנפלאה מכולם, יש יכולת לקבוע מהי טראומה אמיתית ומהי טראומה "מנופחת", ולא, אם את עוברת חוויה משפילה עם מישהו שאת מכירה שלוש שנים, זו כנראה לא טראומה ובטח שלא תקיפה מינית.

חשבתי שהימים של ההתעסקות בזה עברו. חשבתי שעברתי את הגרוע מכל כשהתפוצץ לפני כמה שנים סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" והבנתי מה באמת קרה לי. אז חשבתי. יש דברים שאי אפשר באמת לשכוח.

כמו הרגע שבו מבינים שהאדם שעליו סומכים יותר מכולם עשה את הבגידה הנוראית ביותר; ואיתו גם האדם השני במעגל הסובבים. או הרגע, שנים אחרי, שפתאום נוחתת ההבנה שכל הפעמים ההן ששכבתם, וכאב לך נורא, וביקשת שיפסיק, והוא ביקש רק עוד קצת אז המשכת ושתקת; או הפעמים שהעיר אותך באמצע הלילה כי עומד לו והוא רוצה, ואמרת שלא כי את עייפה ואת רוצה לישון, אבל בסוף נכנעת כי הוא התחנן ורצית שישתוק ויתן לך לישון; הרגע שבו מבינים מה זה באמת היה. או כשלבסוף, שוב שנים אחרי, את שוכבת שוב, עם מישהו אחר, מישהו שחיכה לך הרבה זמן ומכיר אותך באמת, ואז מבינה איך זה באמת אמור להיות.

זה לא פחות גרוע כשזה מישהו שמכירים, כשזה מישהו שסומכים עליו. זה רק הופך את ההשפלה לעמוקה יותר. וכן, *, זה יכול לגרום לרצון למות, וזה יכול לגרום לך לא לרצות לעשות יותר כלום עם אף אחד, אף פעם.

אבל כנראה שאת יודעת יותר טוב. כי קראת בוויקיפדיה.

______________

* ורדה רזיאל ז'קונט, 103FM

בלילה שוב חלמתי על רדיפה. הפעם זו היתה תכנית קריוקי, משהו בקנה מידה עולמי, ואני ועוד כמה ניסינו לתפוס את החבר'ה הרעים שעמדו מאחוריה וגלגלו כספי ענק על רציחות וגניבות. את השותפים שלי איבדתי באיזו סצינה מחרידה ומלאת דם במכבסה עירונית, שבסופה הם נדחסו לתוך המכונות העצומות כדי להעלים ראיות. ואני ברחתי.בעודם רודפים אחריי הגעתי לחנות כובעים ופיצ'פקס, מהסוג שיש המון ברחובות תל-אביב, וכמעט בכיתי מפחד בפני המוכרת שניסתה לעזור לי. החלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות למשטרה, ותוך כדי ההמתנה המייגעת לניידת, הצצתי דרך חלון החנות וראיתי אותם מחפשים אחריי. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, חוץ מאשר בחלומות האלה לאחרונה, והתעוררתי.

בשבוע שעבר סוף סוף תלינו את התמונות שלנו בדירה החדשה. בגחמה של רגע, ביקשתי ממנו לתלות את אחד הפאזלים - זה עם האישה שמדברת עם ציפורים, הזוהר בחושך - בחדר שלנו.

את הפאזל הזה הרכבתי לפני שנים, בקיץ אחד בחדר שלי בבית של אמא. זה היה הפאזל שדרכו הגיתי את הסיפור של סאם וג'סטין. רקמתי אותם לתוכו עם כל חלק שהוצמד למקומו. כשבניתי את העץ היא פגשה לראשונה את אמו; כשסיימתי את הציפור הם התארסו; וכשסיימתי את כולו הכרתי אותם כאילו היו הנפשות התאומות שלי. עוד הרבה לפני שידעתי, שחשדתי, שבסוף אהיה סאם, רקמתי אותה באיטיות ובהבנה לתוך חלקי הפאזל הכהים. אלו שיודעים לזהור בחושך.

ואפילו עכשיו, שנים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בו אני מסוגלת להרגיש את כאב ההיחשפות שלה כאשר סיפרה לג'סטין על האונס, את האושר שבלגלות שהכל עומד להיות בסדר, למרות הכל, ואת העצב החלול שנותר בי כשהנחתי את פיסת הפאסל האחרונה, יחד עם סיום הסיפור שלהם.