when you're a kid, you watch all those Disney movies and think love is that thing that ends up all the bad things and happens within a kiss at the end of the movie. you think it means The End. a happy ending, but still - the end.

then you grow up a little and you start reading. that's about the same time you start having dreams, and one of them includes beeing in love like in those books you read and those movies you see. big, shiney love that floods everything around you and shows everyone else what life is really about. and still, it's that thing that ends the movie. usually with a white dress and a I Do.

then something happens. you grow up. you turn from a kid into a teenager and then into a grownup and all within a few years. and all the bubbles you've been living in blow up. and you realise - there is no such thing as love. true love doesn't exist, Disney and all the other guys are just making it up. it's all a fake. that's when you start having wars with yourself and the world, when you figure you've been lied to for years and you want to take it all back and make it real.

in the end, you settle for understanding that even if love doesn't really exist like in the movies, you could still find someone fine enough to spend some time with, and that would be okay.

but then. oh then. then someday you get really lucky and you meet someone worthy enough and fall in love. and you suddenly realise why it's called falling, because it's the feeling you get when you walk down the street with that person you just learned to know and it suddenly hits you - you're in love. it's like a fall and it doesn't have an ending untill you hear the words I really really love you and then you land.

then one day you wake up, and all you can think about is this one person, and you get it - love really does exist. they weren't lying, the Disney guys and the writers. it was all true. the meaning life gets, as if you have something new to live for - and the complete knowing you have that this is the person you want to share your life with - and the feeling that everything is going to be alright once you're together - and the smiles - and the heart pounding - and everything - - it's there. it's all there. all you had to do was find the right person.

and then you realise the most amazing thing - nothing really ends with the kiss at the end of the movie; that's only the beginning. there's much more to it after that, and you're going to find it out for yourself. and that's totally something worth living for.

אם אתחתן (שוב) תהיה זו חתונת נושא. אני אלבש שמלה ימי-ביניימית-רנסנסית רקומה ותפוחה והוא ילבש חולצה בעלת שרוולים עתירי בד ומכנס מחויט. וכובע. חייב להיות כובע. האיש שלי יהיה גבוה וכהה ועם מעט פרא בעיניים, וכשנעמוד זה לצד זו על רקע שדות ויערות נראה כזוג העומד לקראת ציור דיוקן, יותר מאשר תצלום משותף. הזמנת החתונה תהיה מעוטרת בפינות, ובכתב מסולסל יכתב בה כי המוזמנים מתבקשים לבוא לבושים בהתאם, אם כי הלבוש אינו חובה. יהיו לי פנינים בשיער, והן ינצנצו כשנעמוד מתחת לחופה, משום שזו תהיה חתונה בצהרי היום והשמש תזרח עליהן. ברחבה ינגנו מוזיקה אירית ואנחנו נרקוד לצלילי greensleeves בזמן שאחשוב על אליזבת ואיך לעולם לא נישאה, וחבל, כי המון גנים טובים הלכו לאיבוד.

היום נצנץ אליי עגיל מרצפת הקניון כשיצאתי מהעבודה. זה כבר אינסטינקט, מה שגרם לי להתכופף מיד ולהרים אותו. זו הנטיה הזו לאסוף דברים, בכל מקום ובכל מצב, בעיקר דברים שניכר כי מישהו איבד אותם. זה כמעט לא משנה מה אעשה איתם אחר כך, באיזו מגירה יאגרו אבק, העיקר שלא ישארו מיותמים על איזה שביל או באיזה פח. כמו הנייר עם שמות האנשים המוזמנים למסיבה ומה עליהם להביא שמצאתי בפארק, כמו הטבעת לרגל שחייכה אליי ממדרכה רחוקה ברחובות, כמו הבקבוק הזעיר שאספתי מבין הקוצים בשדה לפני שנים; אפשר לומר שאני אוספת דברים שהולכים לאיבוד. כל אבידה כזו נאספה למקום מיוחד בי, כאילו אם אוהב את הדברים האלו מספיק, אם אתן להם את תשומת הלב שבעליהם המקוריים היו נותנים להם לו לא הלכו לאיבוד, העולם יתיישר מעט.

וכמובן, מכיוון שהייתי רוצה שהמאסף שלי ידאג לאבידות שלי באותה דרך, במקום להשאירן זרוקות על המדרכה באיזה רחוב שכוח אל.

אתמול בלילה בדרך חזרה מהעבודה עצרה אותי יללה, ושניה לפני שנכנסתי לרחוב שלי ראיתי חתול פצפון בורח אל מתחת לרכב הקרוב. מתוך מחשבה שהוא שייך לשלושת הגורים החדשים של גברת פנסי שגרה אצלנו בחצר התכופפתי על הברכיים ועם הפנס הזעיר שעל מחזיק המפתחות שלי ניסיתי למשות אותו החוצה ולהביא אותו הביתה. אך אבוי, הקטנצ'יק כנראה טיפס על סבך הצינורות והברזלים ונתקע מתחת למכסה המנוע, וכל מה שיכולתי לראות הוא קורי העכביש בין הגלגלים. הפיצי המשיך לצווח בחוסר אונים עד שנשבר לי הלב כמעט, ושום דבר שאמרתי או עשיתי לא עזר.

החתולה שישבה על גדר האבן והביטה בי מנסה לחלץ את החתלתול נראתה לי מיניקה, והסקתי שכנראה היא האם, ובמאמץ נוסף ניסיתי לגרום לה להתקרב אליי ולהסביר לה שאחד הקטנים שלה תקוע ברכב. אבל עד שהמנומרת הסכימה להתקרב אליי, זה היה רק בשביל להתחכך בי בהנאה וכמעט ליפול מהגדר. וגם כשכבר הצלחתי להביא אותה איכשהו אל מתחת לרכב כדי שתשמע את יללות הפיצי היא רק הביטה במבט דבילי ופנתה לאכול את שאריות האוכל שהשאירו שם השכנים.

אחרי חצי שעה התייאשתי, וכדי לא להרגיש לחלוטין אשמה עם צווחות הפצפון ברקע השארתי לבעלי הרכב פתק קטן על השמשה הקדמית. מזל שתמיד יש לי עט ופנקס בתיק, גם בשבתות שבהן אני עובדת עד 11.

היום בבוקר הצצתי ברכב ההוא שוב. הפתק שלי כבר לא היה שם, ויכולתי לשמוע יללות של חתלתול מהקצה השני של הרחוב, איפה שנמצאים חורבת בית ישן והרבה שיחים ועשבים. זה גרם לי לחייך, כי אני חושבת שהוא שרד את הלילה, בכל זאת.

כבר שנים שאת מחפשת בית.

למן היום שעזבת בית אחד את מחפשת בית אחר, חדש, שלך.

את כבר לא צעירה, כפי שהיית כשעזבת

וקמטי דאגה כבר מסמנים מקומם על שפתייך,

אז השמחה עוד זרמה בעורקייך

וכל אותם חלומות של דברים שאהבת.

עכשיו הזמן כבר עבר, זה שהקצבת לעצמך

ועדיין אין קול ואין עונה, את לא מוצאת נפש קרובה

בעולם.

       עת את עומדת על סף הדלת של המקום שאמור היה להיות ביתך ונושמת לאחור את פיסות האוויר האחרונות ששייכות לך. זהו יום של חום, אך בתוכך את קרה, והמחשבות על בית מטשטשות את הקירות העירומים למול עינייך.

                      פעם אהבת להיות לבד

                      הבדידות היתה עבורך הרפתקה,

                      ארזת מזוודות, סגרת דלתות בטריקה

                      וספרת מרחקים שווים בכל צעד.

                      מה לאותם חיי סערות

                      הרפתקאות שחיו בדמיונך, בלבך -

                      (אותו לב שכעת מייבב בכאב, דואב)

                      - אל מול הריקנות של כל יום שעובר, ודוהר.

את נוטלת את הארגז האחרון מעל מרצפות האבן, ובנשימה אחת מותירה מאחורייך שנים של הסתגלות, רגעים של מאמץ, ובלא כלום, את נותרת שוב, לבדך. הדירה הבאה תהיה אף צרה יותר, קרה יותר, את יודעת כשבערב את יושבת כבר שעה אל מול דלפק עץ חמים, גביע משונן בידייך.

      דמעות עומדות בקצות עינייך, תלויות בבסיסי משולשים, חריצים, קפואות. את שואפת שוב, אוויר חם מהול באלכוהול ומלח, טעמים של פיתוי והבנה. ניצוץ עיניים ממול תופס את מבטך, ואת בוהה בזוג עיניים כהות, דמעות תלויות מקצוותיהן המשולשים בזוגות, בשלשות. חיוך דהוי מחמם את ליבך, ואת יודעת, זה חיוך של מי ששכח להתאמן, כמוך.

            עת ברחוב מתפוררים האנשים, ואור

            הפנסים מחזיר לך קריצה,

            את מביטה בזר שהפך לידיד

            וחושבת על סופו ותחילתו של סיפור.

            מפתח בידך וכבר את בפנים

            ואורות מעמעמים את החשיכה למולך

            והנה את כבר מעט יותר אופטימית, ותוהה,

            אם אולי המקום הזה כן יהיה ביתך.