לפעמים זה מרגיש כאילו יש לי חור, בתוך הבטן קצת למטה לכיוון האגן, במקום שבו כשאני באמת שמחה יש חמימות נעימה ורוגע שמתפשט בפנים. 

אני יכולה להרגיש אותו בעוצמות שונות, כאילו הגודל שלו משתנה אם אני עומדת או יושבת או שוכבת, אבל כשהוא שם אני לא יכולה להתעלם ממנו. 

הוא כמו חור שחור, שואב לתוכו אנרגיות ומטיבציה ושמחת חיים, אני מרגישה אותו עם כל נשימה ולפעמים הוא כל כך ממלא לי את המחשבות עד שאני לא מבינה איך משהו בעצם מורכב מאין מסוגל להיות כל כך נוכח.

חלומות אצלי באים בתקופות. לרוב אני לא זוכרת כלום, וכשאני כן זוכרת אלו חלומות רצופים של כמה ימים ואחר כך שוב שקט.

בשבועות האחרונים אני זוכרת הכל; בדרך כלל לפרטי פרטים. ואלו חלומות כל כך מוזרים עד שאני בטוחה שזה קשור איכשהו למצב שבו אני נמצאת כרגע.

היה החלום על החתולה החדשה, כשישבתי איתה ליד דוכן בכניסה לקניון וסירבתי בתוקף לתת אותה למישהו שלטענתו היה צריך לקבל אותה אבל נטש; היה החלום שבו ידעתי בדיוק מה יקרה בעוד כמה חודשים, בידיעה שזה עדיין לא קרה; החלום על העבודה הקודמת שלי, וזה על אמא שלי שמדברת עם אנשים שמתו מזמן; חלומות מפורטים עד לרמת הדיוק בשעה ובתחושה, כל כך מוזרים עד שלפעמים אני לא מבינה מה מזין אותם, וכל כך טעונים שהם שואבים ממני את כל האנרגיה המועטה שיש בי ואני מתעוררת עוד יותר עייפה ממה שהייתי. בבוקר אני מרגישה כמו אחרי מסע ארוך שאני צריכה לתעד, ולא תמיד יש לי כוח בשביל זה.

אני בדרך כלל לא נוהגת להתייחס לסערות ברשת. לא באופן פומבי, בכל אופן. בחוגים הקטנים של של המשפחה והאנשים שקרובים אליי, והגבר היקר שלי שיודע בדיוק איך להקשיב, אני אומרת מה שיש לי להגיד, אבל אני לא אוהבת לפתוח דיונים ציבוריים מדי.

הבעיה היא שהפעם זה נחת עליי ברגע ובמקום ובזמן מאוד רגיש. וכמה שאני מנסה, אני לא יכולה להתעלם.

אז אני לא מתכוונת לצאת בראש חוצות הפייסבוק ולצעוק, אבל כאן, בבמה הפרטית האנונימית שלי, גם המילים הקטנות שלי יכולות להופיע.

שמעתי את שני השידורים. את הראשון, זה שבו היא* רומסת כל טיפת כבוד עצמי שנשארה לבחורה המסכנה, ואת השני, שבו היא מתנצלת, לכאורה. במובן מסוים השני גרוע יותר. יש שם כמה משפטים שכבר לא יצאו לי לעולם מהראש. היא לא מתכוונת לפגוע בבחורות שבאמת עברו אונס, והיא לא מדברת כאן על אלו שבאמת חוו טראומה, אבל לה, הגדולה והנפלאה מכולם, יש יכולת לקבוע מהי טראומה אמיתית ומהי טראומה "מנופחת", ולא, אם את עוברת חוויה משפילה עם מישהו שאת מכירה שלוש שנים, זו כנראה לא טראומה ובטח שלא תקיפה מינית.

חשבתי שהימים של ההתעסקות בזה עברו. חשבתי שעברתי את הגרוע מכל כשהתפוצץ לפני כמה שנים סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" והבנתי מה באמת קרה לי. אז חשבתי. יש דברים שאי אפשר באמת לשכוח.

כמו הרגע שבו מבינים שהאדם שעליו סומכים יותר מכולם עשה את הבגידה הנוראית ביותר; ואיתו גם האדם השני במעגל הסובבים. או הרגע, שנים אחרי, שפתאום נוחתת ההבנה שכל הפעמים ההן ששכבתם, וכאב לך נורא, וביקשת שיפסיק, והוא ביקש רק עוד קצת אז המשכת ושתקת; או הפעמים שהעיר אותך באמצע הלילה כי עומד לו והוא רוצה, ואמרת שלא כי את עייפה ואת רוצה לישון, אבל בסוף נכנעת כי הוא התחנן ורצית שישתוק ויתן לך לישון; הרגע שבו מבינים מה זה באמת היה. או כשלבסוף, שוב שנים אחרי, את שוכבת שוב, עם מישהו אחר, מישהו שחיכה לך הרבה זמן ומכיר אותך באמת, ואז מבינה איך זה באמת אמור להיות.

זה לא פחות גרוע כשזה מישהו שמכירים, כשזה מישהו שסומכים עליו. זה רק הופך את ההשפלה לעמוקה יותר. וכן, *, זה יכול לגרום לרצון למות, וזה יכול לגרום לך לא לרצות לעשות יותר כלום עם אף אחד, אף פעם.

אבל כנראה שאת יודעת יותר טוב. כי קראת בוויקיפדיה.

______________

* ורדה רזיאל ז'קונט, 103FM

אני צריכה מנוחה, אני צריכה לישון. ויותר מהכל, אני צריכה אותך.

כמו שזה פשוט הרצון הזה - פאק, אני רוצה שמישהו יחבק אותי, שיהיה איתי, שיהיה בי.

אני לבד מדי, הרבה מדי, ויותר מדי זמן.

כמיהה ארורה.