זאת תקופה שבין השמשות. הרגע שחוצץ בין יום ללילה, בין קודש וחול. לא ברור אם הרגע הזה הוא רגע שאורכו שעה או שנייה. הרגע שבו השמש אוספת את כל חפציה מהפינות הנסתרות, פושטת את בגדיה
ומפנה את מקומה לירח, מעבירה את זכות הדיבור ולוקחת צעד אחורה.

גם אני בין השמשות. חוצצת בין תקופות שונות בחיים. מנסה לאסוף את חפצי מהמקומות השונים. לוקחת
את האומץ, העקשנות, הלחימה והאמונה בעצמי שהשארתי בסטודיו בצפון העיר, אוספת לחיקי
את האהבה העצמית, האינטראקציה האנושית, רדיפת הצדק, ההתמודדות, ראיית האחר והחכמה
שקיבלתי במכינה, משאירה צמוד אליי את האהבה, 
האכפתיות, החום שהוענקו לי עוד בילדות מהמשפחה. מנסה לשמר את הכל, קצת
מפחדת שאין לי מקום.

עובדה, עד עכשיו לא פרקתי את הארגזים מהמכינה. כשאספתי את החפצים שלי בפינוי החדר, נדהמתי
לגלות את כמות החפצים, מכתבים, דפים, חוויות, משברים שאספתי במהלך השנה. שוב לרדת
למכולת, לסופר זול אלון שחייב לנו, כי תמיד את כל הקניות לטיולים שלנו עשינו אצלו
(לא בכל יום מקבלים הזמנה של 60 כיכרות לחם),  לבקש עוד ארגז, פשוט אין מקום. איך החדר הקטן
הזה הכיל את כל השנה הזאת? האם החדר הישן שלי מסוגל להכיל את כל זה? ומה הקטע עם
סימני שאלה? הכתיבה שלי הפכה בזמן האחרון לטופס שאלות. "כי זה מה שהשנה הזאת
עושה, גורמת לך לשאול שאלות". אני שומעת את הקול הקטן הזה בי, שכבר עייף
מלשלוף כל השנה את משפטי העידוד והחיזוק שאמורים להחזיק אותי שם.

מגירת המכתבים שלי מלאה עד אפס מקום. פירוק הארגז הזה אומר שאני צריכה לזרוק משהו. מה
אני כבר יכולה לזרוק כאן? אני לא יכולה לזרוק את מכתב ההתנצלות שקיבלתי בכיתה ו'
מהחברה הכי טובה. הבטחתי לעצמי שאשמור אותו עד יומי האחרון, שאני לא אהיה
מהמבוגרים הסניליים האלה, כפויי הטובה ששוכחים מה הילדות נתנה להם. מצד שני, אני
חייבת להכניס לשם את המכתב שהשותפה לדירה שלי נתנה לי ביום שחזרתי מפורקת לגמרי
והייתי על סף לאבד את הכל. המכתב הזה מסמל לי כח, מסמל לי את הסוף הטוב, את האור
בקצה,  הוא חייב להיות שם.

פרידות. תמיד הייתי מזעזעת בפרידות. תמיד הייתי הראשונה לקום מהספסל, לנתק את הטלפון, תמיד
מתחמקת מחיבוקי הסוף האלה. לא מוצאת בהם טעם. איך יכול להיות שלא סיימתי עם
הפרידות מהשנה? הרי כבר נפרדתי מכולם על הגג, חיבקתי את כל ה40 איש, ללא הבדל גזע
דת ומין. יכול להיות שתהליך הפרידה האמיתי מתחיל עכשיו? כשאני מפרקת את הארגז הזה?
כשאני מעזה סוף סוף לזרוק את הדובי המכוער שקיבלתי ביום הולדת מאכזב במיוחד? כנראה
שריר הפרידה כן קיים אצלי. הוא פשוט מעוצב טיפה אחרת. כמו שבגוף שלנו יש שרירים
ארוכים וקצרים, שריר הפרידה שלי הוא שריר ארוך. לוקח לי המון זמן להיפרד. אני
צריכה הארכת זמן לא רק במבחני הבגרות של בית הספר, אלא גם במבחני הבגרות של החיים.
מעולם לא הייתי מאלה שפשוט מחלקים באלגנטיות ממקום למקום. אני מסתכלת על תעודת
הבגרות שלי ולא מעכלת את העובדה שהיא כבר שנה פה במגירה, ולא חלק מעוד איזה משפט
איום של מורה מיואשת. עד שאני משחררת, עד שאני מבינה שסגרתי משהו אחד והתחלתי משהו
אחר, עד שנופל האסימון והכיסא החדש מתחיל להיות נוח, אני כבר צריכה להתכונן לקום,
לפנות את השטח למתיישב הבא.