LiFe...go figure...!!

להגיד כבר אין הרבה...ההפתעה מעולם לא באמת הייתה...ורק מועקה קטנה של אולי וטיפת תקווה שעוד נישארה מתחילת הדרך נמוגה.

למישפחות זו יכולה להיות סוג של הקלה...אבל כניראה שהטעם המר של כאב האובדן לא יתפזר בכזאת קלות.

אני לא נוהגת לירשום פוסטים לדברים כאלה..לא לימי זיכרון ולא ליצחק רבין ולא לכלום...

אבל מישומה אני מרגישה שיש משהו בחזרה הזאת...ברגע האחרון כאשר יצאו שתי כופסאות שחורות מהרכב, צער ואכזבה מילאו הרבה אנשים, אבל עם זאת גם ירדה אבן מסויימת מהלב.

את העובדה שהסיכוי שיש להם לחזור חיים הוא קטן הדחקנו בשלב מסויים למרות שהוא הספיק להשתרש עמוק בתוכינו.

אני מיתצערת על הרבה דברים היום...אני מיצתערת שהם לא חזרו בחיים. אני מיצתערת שהאמהות שלהם לא יזכו לחבק אותם שוב.אני מיצתערת שרוצח חזר חי. אבל אני חושבת...

שאולי, אחרי שהגיע לסיומו מאבק של שנתיים, אולי עכשיו יוכלו שתי מישפחות לזכות למנוחה. מנוחה שהן צריכות יותר מכל דבר עכשיו.

ועכשיו, נעזוב את כל ההמולה והבלאגן והרעש, ונעזוב את הרוצח ואת התיקשורת ואת כל עם ישראל שהיה ביחד עם המישפחות.

עכשיו מה שנישאר לנו...הם שני ילדים, ילדים של אמא ואבא. ואחרי מסע של שנתיים הם חזרו שותקים. והם שוכבים לישון אחרי מאבק מעייף.

אני חושבת שזה הרווח היחידי והכי גדול שקיבלנו בכל העסק הזה. טוב...לפחות זה.

וכאן ניגמר.