נסיעה של טיפה יותר מחצי שעה התארכה עד אין קץ בעקבות אורות אדומים שהתחלפו ללא הרף דווקא כשהגיע תורי.
קארמה או מרפי אשמים בזה - או משהו אחר...
כבר כמעט חצות עד שמצאנו את עצמנו לבד ונשימותי כבדות-כבדות...משהו באוויר. לא חשמל. לא תשוקה. מועקה.
אזרתי אומץ והתעמתתי עם המציאות... כמובן דמעות והעיניים לא רואות הרבה - גם ככה חושך. נפוחות. על הגב שכבתי ואוזני התמאלו בדמעותי שהספיקו להתקרר על עצמות הלחיים בדרכם מטה.
דיברתי. שברתי מנהג מגונה של שתיקה. לא הייתי זקוק לחשוב - פרץ מתוכי דרור. אמת חדה ומנחמת. בערה בתוכי אש..
אש חמימה ולא שורפת - חיובית. חיבוק...
בבוקר התעוררתי במיטה הנפרדת והוקל לי. ההתנשמות פסקה, סימן טוב לבאות..
ואכן כך... לאחר שעה נוספת של בהייה בנמנומיך הקצתי.
שטופי פנים חזרנו לביחד שהיה חסר, הגעגוע לחום.. חללים מתמלאים כאילו חוברו למקור אנרגיה.
קסמת לי. חסרת לי. היית לי.... ואת עדין.
ובערב פרסתי שמיכה על גבעולים ירוקים, ממש כמו נבטו של עץ הזית..ההמשכיות.
בחלקה קטנה בין שדה החיטה הירוק ובין עץ השקד הפורח-מלבלב בלובנו הוורדרד ובריחו המשכר.
ככה נפלתי שדוד לעוצמה...
לפתע פתאום הצטברו להן טיפות טל זעירות על הגבועלים הקטנים של חלקתינו הירוקה בשקיעת השמש...
"לכל דבר שהינו יותר מטוב יש סוף" אמרתי לך ונזכרתי בזחל הקטן ששתק על הגבעול ... כל כך שתקתי גם אני...
אוהב אותך..כל-כך..
עכשיו סוויץ' 180 בשביל לחבק עץ
לי יש שניים כאלו בבית [והן אחלה :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Fresh Green Freedom