בין העננים הגדולים הסתננו קרני אור יחידות של שמש שקרנית של יום אביב, עברו שש שנים מאז אותו בוקר יום שני שלא שכחתי.
הייתי אז בן עשר וחצי ושנאתי את יומי שני והתפללתי באפן עמוק לכך שלא אצטרך לקום ולסוע לבית הספר - ואכן כך קרה. הגיעה שעת ההתעוררות וההורים לא היו בבית, הם גם לא תרחו להתקשר ולהעיר אותנו. המשכתי לישון לסירוגין בתהיות על מה הביא את הורי לקרוא את מחשבותי ולא להעיר אותי. שהקצתי באופן סופי אימי נגשה אלי ובאמצע הסלון הודיעה לי שסבתא נעמי נפטרה.
המילים נשמעו מרוחקות ועמומות כאילו אוזני נסתמו ולא היו מוכנות לקבל את הבשורה. נכנסתי לחדר המקלחת והסתכלתי על עיני הנפוחות משינה ומשם הדמעות פרצו מתוך קורי השינה הסתורים, האשמתי אותה בכך שעזבה אותי ואת המשפחה ושלא נלחמה על חייה כדי להישאר איתנו עוד. לא האמנתי שעוד לא חגגתי את יום ההולדת ה-11 שלי והיא כבר לא תהייה שם עם החיוך שלה.
משם - אותו חדר אמבטיה שאבתי כנראה את מקורות ההשראה שלי, זהו המונולוג הראשון מול המראה שאני זוכר בבירור.
זאת היתה הסיבה שאריחי הקרמיקה הקרים נראו לי אז כדבר רך ונעים הסופג את עלבונותי וכאבי שפרצו מתוכי כלשון אש בסילון.
בצהרי היום הלכנו לכיוון חדר האוכל, משם יוצאות לוויות הקיבוץ - שמש גבוהה בשמים בהירים וארון עץ מכוסה בבד שחור מונך על רגלי ברזל וברקע קירות המטבח.. באותו הרגע קרסתי באופן טוטאלי ולא יכלתי לשאת את העול שירד עלי. פרצתי בבכי תמרורים שמעודו לא זכור לי, ראייתי התשתשה ואני זוכר זרועות מחבקות אותי ומניפות אותי באוויר ומסובבות אותי בהליכה כבדה לעבר מקום אחר. מאז אני לא זוכר יותר. להלוויה לא הלכתי. וגם לא להזכרה הראשונה. לכתוב נסיתי ולא עלה בידי ולו משפט בנאלי אחד.
נשאר לי לבכות, ולהבין שהיא לא תהייה עוד.
עליתי בטנדר עמוס בשביל הכורכר בין שתי שורות הברושים למגרש החניה הקטן של בית הקברות שבקיבוץ. נסיעה קצרה של כמה דק'.. ההזכרות תמיד הראו לי שהחיים ממשיכים. כל שנה נוספו עוד ארועים שחסרת בהם ושמתי לב לכך שגדלתי והתבגרתי והכל מסביבי מתפתח. נוספו לך נינים ולנו יש בית חדש והקיבוץ כבר לא קיבוץ ואני עוד מעט מתגייס לצה"ל. כל השינויים האלו נראים לי לגיטיימים אבל החסרון שלך גם הוא כבר מטשטש...נבלע כל השנה..חוץ מיום אחד בשנה בו אני עומד מול מצבתך ומבין שאת כל כך חסרה שזה מעבר לכואב.
השמש מחממת את שיש המצבה ומייבשת את הניקיון מעליה. ואני מביט למעלה, ואומר לעצמי שהחיים ממשיכים אלאה ויש לנצלם באופן אבסולוטי. אני כותב אחרי שש שנים. שש שנים שלא הצלחתי לדעתי להעלות את הכאב שלי על הכתב.
תמיד תישארי בשבילי סבתא נעמי. "ממיסדות קיבוץ נחשון - אשת עמל ורעות"
את המסע לפולין אנסה לתאר בקצרה למרות הקושי הגדל והאיחור בהזדמנות אחרת. זאת חוויה אישית.. הקשה להסברה והעברת המסר. כל אחד מקבל מהמסע הזה תובנות שונות ואני שמח על כך שהפקתי מסקנות אלו ואחרות מהמסע. אחרי הכל - מצויין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Fresh Green Freedom