לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הדרך לניצחון הרשע היא חוסר מעשה של הטובים.


זונה שיכורה במעבר חצייה,פנו לה ת'דרך...היא לא מבחינה.רק מבחנה.

כינוי: 

מין: נקבה

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2009


שבת אחה"צ. השבת הראשונה אחרי שבוע בצבא.

נחמד שם,למרות שאני שמה את הזהות שלי בצד והולכת לאיבוד בין כל הפרחות,מנסה להיות אחת מהן כדי שאני לא אהיה בדיכאון ואסבול.

אז אני אומרת "חיים" לכל פרצוף שני שאני רואה [ וזה טוב,כי אני לא יודעת את השמות של חצי מהן],ושרה מזרחית בתורנות מטבח.

ואז בלילה אני נזכרת בחיים שלי ושואלת - למה אני בעצם מתגעגעת? מה כל כך לא סובל דיחוי,ומוריד מיד בכי זלעפות?

את האמת,אני לא יודעת.

אני אוהבת מאוד את האנשים שאיתי,ואולי זה הצבא או הריחוק או הבילבול אבל פתאום,היום,אני מרגישה כאילו אין לי שום דבר מוחשי אמיתי לחזור אליו כדי להמשיך את הקיום שלו,כדי להבטיח את היותו בחיים שלי,משהו שאני יצרתי או התחלתי או הצבתי לעצמי כמטרה.

אני לא לוקחת את החברים,חבר והמשפחה שלי כמובן מאליו..ממש לא. אני אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם כל דקה ודקה שם,

אבל אני רוצה שגם יהיה לי דבר שאיתו אני תמיד שלמה,אליו אני תמיד יכולה לברוח,הוא תמיד נמצא שם,הוא החלק הקטן השלם היחיד בחיי.

 

קראתי בבלוג את החודשים שהיו לפני שנה,שנתיים וכאלה. הייתי ילדה חכמה. כתבתי בצורה דרמטית אבל אלוהים!אני כל כך מעריכה את השנים האלה שבנו את מי שאני היום. את כל הקושי שהוא עשה לי,את כל מה שהחברות ההן לימדו אותי . כל הכיף שהיה בלילות,הבריחות והשקרים להורים,לחברים,לו,להן. זה היה העולם היפה שלי. זה היה עולם ורוד.

עולם שמרוב שנעלמו בו הגבולות הייתי עושה את מה שרציתי,את מה שהתחשק לי באותו רגע. שהדבר שהכי עצבן אותי היה הלימודים כי לא למדתי והייתי רק בורחת וקוטפת חוויות מעץ ההרפתקאות שגדל בגינה שלי. בגינה שלי! כי אני שמתי אותו שם.

אני כל כך מתגעגעת לזה,אני רוצה להיות ילדה שוב,שלא יודעת כלום ולכן היא מנסה את הכל,את כל מה שנותנים לה.בוכה בלילה,בורחת בצהריים לאחד ובערב יושבת כמו נרקומנית בחוץ עם אחר. שתי זהויות שהיא אהבה כל כך ולא ידעה במי לבחור. כמו גם הבחורים שאיתם יצאה.

והיום,

אני מנסה להכנס לראש הזה ולא מצליחה,הלב שלי לא נותן לי. הוא יודע שאם אעשה את זה אאבד את החברים הטובים והאהובים שלי,

אאבד את האהבה הגדולה הזו שחיה ובועטת בחיי. אאבד את כל היקר לי למען פיסות ריקניות של הרפתקאות עם ריח מצחין.

ואולי רק אני,רותם,יודעת שלפעמים אני מעדיפה את אותן חתיכות מסריחות כדי להרגיש את הדברים האלה שאני כה חושקת בהם,

את הרוע והעצב והבכי וההרס העצמי.

ובא לי לבכות. לבכות על הילדה הזאת שאיבדתי,הילדה שהתחלפה בבחורה רצינית עם חבר אוהב וקשר חזק,בחברים שכבר לא אוהבים לעשות שטויות אלא לצאת לאיזה מועדון או לשבת סתם באיזה בית,וחוץ מכמה יציאות דפוקות לא עושים משהו באמת מפחיד,מצחיק,מוזר או..אני לא יודעת מה.

והאם אני באמת אמשיך גם להתאבל וגם להמשיך לשמור על הדברים הכל כך חשובים האלה?

האם היא באמת אף פעם לא תצא ותהרוס שוב את הכל?

ובכלל, האם אני רוצה לשנות משהו,או שאני סתם מתגעגעת?

 

קשה, אני לא אני.

 

 

נכתב על ידי , 19/9/2009 15:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





7,933
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להחיות של רותם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על החיות של רותם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)