אנחנו רבים ואני מחייכת לעצמי.

בשקט. בלי שהוא ישים לב.

אני מרגישה את ההתנגחויות האלה שבאות מרוב אהבה.

שרק מנסים לעשות טוב ולהתחשב רק עוד קצת ולוותר רק בשביל חיוך.

אני אוהבת שזה קורה.

יש מקום קטן מאוד בי שמסוגל לצעוק ולכעוס באמת,

כשיש חיוך שמתחבא זה יותר פשוט.

אני יודעת שזה יגמר בנשיקה עמוקה.

אני מקווה שגם הוא יודע.

יש משהו מכאיב ומענג בלשחק עם העניין הזה.

אני לא משקרת אף פעם, אבל יש משהו בלהכות וללטף.

אני אוהבת את הצורה הזאת, העגולה

שנסגרת אחרי השיחות הטעונות האלה.

ואז כל מה שצריך זה מבט ארוך לתוך הירוק המדהים של העניים שלו

ואני שם.

אני אוהבת אותו כל כך.

אין מונוטוניות.

אין הרגל.

שום דבר לא ברור מאליו.

אני לא אתן לנו ליפול לזה.

לא לזה..