במשך שנים הייתי בטוחה שאני יודעת מי אני

לא חשבתי אחרת וכך גם כולם

הייתי משוכנעת שזאת אני וכך אשאר

ובגלל זה תכננתי לעצמי תוכניות גדולות ויפות

והייתי נחושה לבצע אותן

אבל כשאני לאט לאט מתקרבת ליישום המטרה אני רואה שזה לא בדיוק כמו שחשבתי

שלמרות הנחישות זה לא קל

ומאוד קל לוותר..

הייתי בטוחה שאני מאוד מוצלחת

שאני יודעת הכל ואני אצליח

שזה קטן עליי

אבל זה לא, זה יותר מידי

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה..

זה גורם לי לבכות.

זה מאכזב אותי כ"כ

לגלות שמי שהייתי במשך 9 שנים זה לא מי שאני באמת

אשליה

דמיון

פנטזיה נחמדה

שהתנפצה פשוט

בכזאת פשטות

ואפילו,

אפילו לא הצלחתי לעצור את זה

אני לא מצליחה לשלוט בזה.

זהו, זה תיכון

אני לא יכולה להצטיין כמו שהתרגלתי

כי זה תיכון, זה שונה

אני פשוט רואה איך אני לאט לאט נופלת

לאט לאט לפחות

שזה לא יבוא לי פתאום בהפתעה

ואפילו שאני יודעת מה הולך לקרות לי

זה כואב

עד דמעות..

וכאילו.. כמובן שאני מקווה שזה לא אמת

סתם אולי תקופת ההתחלה שמקבלים שוק

והכל סתם בדמיון שלי ואני באמת מי שאני חושבת שאני

אבל אולי לא..

ובכל שיעור ושיעור אני מוכיחה לעצמי שאני אולי לא מי שחשבתי

כי השיעורים קשים,

כבר לא רש"י

כבר תיכון.

וגם המורים מזכירים לנו שתיכון וקשה

אז איך אני יכולה להיות אופטימית?

אני לא מקבלת 60 באנגלית

ואני לא נכשלת בהיסטוריה

ואני לא מקבלת כמעט 90 במתמטיקה

זה לא אני,

זה לא מי שהתרגלתי להיות

והאני הזה, שנראה לי כ"כ בטוח ויציב

כבר לא אני..