שיעמם לי, זה למה. לא מצאתי משהו אחר יותר טוב לעשות. יכולתי להתחיל לקרוא ספר, ויש לי שלושה שמחכים לי על המדף, אך אין לי באמת כוח להתחיל לקרוא עכשיו. התגעגעתי לקיץ הישראלי, לחום הצורב, לשמש המסנוורת, לצבעים הבוהקים, ולריח הזיעה הנישא באוויר. דלת החדר סגורה כרגע, והבלגן חוגג. אני חייבת לפרוק, אני חייבת לשים סדינים על המיטה, אני חייבת לסדר. בעצם, לא. אני לא חייבת, אבל אני ממש רוצה. לא נעים לי לראות בלגן בעיניים. יותר קל לי לחשוב כשמסודר מסביבי. לאחרונה אפילו התחלתי לקשט מעט את החדר. נגה עזרה לי לסדר אותו יפה, ואפילו תליתי את המסכה הכחולה על הקיר. יש לי אפילו פאזל של "נערה עם עגיל פנינה" שדאגתי למסגר ואני רוצה לתלות. יותר נכון, לבקש מאבא שלי שיתלה. מצאתי גם ציור ישן של אירוסים שציירתי לפני שלוש שנים בערך. אמא שמה אותו באחת המסגרות שמצאה בבית, ועכשיו גם הוא מחכה לתורו להגיע לקיר. אני אוהבת את החדר שלי. אני אוהבת את התמונות על הקירות, את המדפים העמוסים בספרים (מעל מאה, ספרתי) ואת אוסף הפסלים. למעשה, יש כמה פסלים שהייתי שמחה להיפטר מהם, אבל הם היו מתנות, אז לא נעים. אני עדיין זוכרת מי נתן לי מה, למרות שלפיסות המידע האלה אין שום ערך בעיני כיום. דבר מצחיק היא הנוסטלגיה. לפני כמה ימים קראתי את הסיפורים הישנים שלי. תוך כדי קריאה, התחשק לי לתלוש את שערי ולהקיא את נשמתי. עד כדי דך חשבתי שזה גרוע. אבל, אני לא מתחרטת שכתבתי את אותם דברים. אני חושבת שיש בהם משהו מיוחד. עצם העובדה שכתבתי אותם לפני שנים, והם מעידים על האדם שהייתי פעם, זה כבר דבר מיוחד. מדהים עד כמה אנו משתנים במשך השנים. רעיונות שבעבר נשמעו לי חדשנים, נראים לי עתה רגשניים יתר על המידה ומטומטמים. ובכל זאת, אני לא מתחרטת. אני שמחה שכתבתי אותם, שיש משהו מהאני שהייתי פעם שעדיין נשאר.
אני מקשיבה כרגע לשירים ישנים, לינקין פארק בין השאר. חם לי, אבל החום אינו מכביד עליי, למרות שהמזגן לא דולק. אני עייפה מעט, והעיניים קצת נעצמות לי. החיים נראים מעט משעממים כרגע. בכלל אני בחורה משעממת: אני לא לוקחת סמים, אני לא שותה אלכוהול, אני לא מעשנת, אני אפילו לא שותה קפה (אבל זה רק בגלל שאני לא אוהבת את הטעם). אני מפהקת, ותוהה אם עליי לפרוש את הסדינים עכשיו לפני שאהיה עייפה מדי. מבטי סורק את החדר בחיפוש אחר נושא אחרון לכתיבה, ועיניי מתמקדות על התיק האדום. תוכן התיק: ביצת אבן צהובה, פרח מתכת כחול, צעיף משי כסוף, בובה קטנה, וגלובוס. כל מה שקניתי שם והבאתי לארץ. אני די מרוצה. ברקע מתנגן השיר: we are, לא זוכרת מי הזמרת. המחשבה על הכסף ששילמתי עבור חמשת החפצים גוררת בעקבותיה את המחשבה על הכסף שארוויח בצבא. תאריך הגיוס שלי הוקדם מעט. זה לא משמח ולא מעציב אותי. עבורי הצבא מסמל תקופה חדשה בחיי, ותאריך הגיוס מסמל את תחילתה של תקופה זו. אני מקווה שהיא תהיה טובה.
העייפות גוברת. עם כל שניה שעוברת עפעפיי נעשים כבדים יותר ויותר, וערפל סמיך קוטע את חוט המחשבה בראשי. אני רוצה לישון. להניח את ראשי על כרית רכה, ולהניח למחשבתי לנדוד לעבר מחוזות לא ידועים. אולי אחלום על פיות ודרקונים, אולי על רוחות ושדים. אולי אחלום על אהבה ואולי על שנאה. העייפות מבלבלת, ועם כל שניה היא גוברת. החרוזים מתישים, ואולי בגלל זה אחלום על יתושים. דברי כבר לא הגיוניים, לכן רק אוסיף: לילה טוב אנשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
