הבלוג של יעל

אני בטוחה ששמעתם על הסיפור של שני החיילים שהיו חברים מאוד טובים והראשון נהרג ושבוע לאחר מכן השני.הסיפור הזה נורא!אבל זאת הייתה עוד ידיעה מעציבה בחדשות.אבל עכשיו זה נוגע בי,ברור שזה נוגע בי כי אחד מהחיילים הוא בן דוד של חברה שלי!החייל השני שנהרג שבוע לאחר חברו.דיברתי עם החברה עכשיו,ממש לפני כמה דקות.היא אמרה לי שאמא שלה הרוסה ודוד שלה בוכה כמו תינוק.ושגם לה זה ממש קשה.פתאום המקרה הזה הפך להיות יותר אישי מסתם עוד ידיעה מעציבה בחדשות.פתאום זה כואב פתאום אני חושבת על ההרגשה שלחברה שלי,של החברים שלו ושל המשפחה שלו.אתם יודעים מה זה לאבד אח/ילד/בן דוד/חבר קרוב?אולי חלקכם יודעים מה זה לאבד אדם קרוב כמו סבא או סבתא כי גם אני חוויתי את החוויה המזעזעת הזאת ובמשך כמה חודשים כתבתי לה מכתבים,אם היה אפשר לשלוח מכתב לגן עדן הייתי שולחת לה.אבל הגוף זה כלום!הנפש זה הכל.אם תסתכל לבן אדם בעיניים תראה את נפשו. אני יודעת שהיא פה איתי,לפעמים אני אפילו מרגישה אותה,או שאני סתם מדמיינת.אבל לענייני,למה העולם כל כך לא פייר?למה אי אפשר למות רק בשיבה טובה,בשקט וברוגע.למה אנשים צריכים להלחם?למה אנשים צריכים להיהרג?כי זאת לא דרכו של עולם,דרכו של עולם הוא למות כשזקנים בשיבה טובה תמיד אומריםשדרכו של עולם זה:תינוק,ילד,נער,בחור,מבוגר,זקן/קשיש וחוזר חלילה.(לא יודעת למה אומרים חלילה אבל ככה למדתי במדעים).למה ההורים צריכים לקבור את הבן שלהם שלפי דרכו של עולם ילדיהם צריכים לקבור אותם!אני דיברתי עם חסרה שלי ולא ידעתי איך ומה לאמר.לא ידעתי איך להביע את נחמתי.אף פעם זה לא קרה לי חוץ מסבתא שלי.אבל זה משהו אחר, סבתא שלי נפטרה ממחלה והוא,הוא נרצח!נרצח בידיד הערבים האלה!הוא היה בן 21 וחצי גיל כל כך כיפי,אמור להיות.גיל של בילויים,הנאות,הקמת קריירה ומשפחה.אבל זהו בשניה נגמרו לו החיים ואין יותר הנאות,בילויים,הקמת קריירה ומשפחה. לפחותשהמלחמה תיגמר ואנחנו ננצח,שלנו ייצא משהו טוב מזה,שנדע שהוא וכל שאר החיילים מתו בשביל משהו, בשביל שנוכל לחיות כאן בשקט ושלווה מכל הצדדים!אין לי כל כך מצב רוח לכתוב יותר.כל זה עשה לי מצב רוח נאחס.

להתראות,

                        יעל המקווה לטוב.

נ.ב

כתבתי את זה בדף וכאן זה יצא רק 18 שורות ובדף זה יצא דף וחצי..זאת אומרת: 38 שורות..חחח סתם לידע אישי..