לפעמים אני מותחת את החבל קצת יותר מדי, ומוצאת את עצמי במקום שלפחות בתחושה שלי אין ממנו דרך חזרה, הנזק כבר נעשה, ויש לכך השלכות. ולפעמים האסימון נופל שניה לפני, ואני מתנתקת, בורחת לפני שיהיה מאוחר מדי,  לפני שאני אמצע את עצמי בסיטואציה הזו, נעלמת ומקווה בני לבין עצמי שאני חזקה מספיק כדי לא להביא את עצמי לשם שוב. אבל אני חוזרת לשם, כי אני מתפתה והפיתוי חזק ממני, כי אני רוצה להוכיח לעצמי דברים. ואני רואה דברים שאני לא צריכה לראות, ומרגישה דברים שאני לא רוצה להרגיש, שאני לא צריכה להרגיש. ואני יוצאת מכל זה מבולבלת לגבי החיים.

וביום ראשון הכל יעלם, אני אחזור לשגרה הנורמאלית, אבל אני עדין אחפש את המשהו הזה שאני צריכה ולא מוצאת בשום מקום, משהו שאני לא יודעת לקרוא לו בשם, משהו שאני יכולה למצוא רק בתוכי, שכנראה גם אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש אני עדין לא רואה אותו. אבל יש שם משהו שאנשים אחרים כן מצליחים לראות לפעמים, רק לא האנשים שהייתי רוצה שיראו.